הכי כיף להכשל ביחד

ניצחונות משותפים זה כיף גדול, אבל הפסדים משותפים קושרים נפשות לנצח. 

ביום שבת האחרון חגגנו לאבא שלי יומולדת. אבא שלי אוהב את הים ואוהב לצלול ואוהב אותנו מאוד. אז עשינו לו הפתעה וארגנו צלילה משותפת של כל חברי המשפחה המוסמכים. וכשאני אומרת מוסמכים אני מתכוונת לזה שאור ואני עשינו כוכב צלילה אחד לפני חמש שנים כשטיילנו יחד בדרום אמריקה ומאז לא שמענו את המילים: מאזן, אוקטופוס או חגורת משקולות.

אבל אמרנו יאללה קטן עלינו, איך נהיננו באגמים של מקסיקו, אז מה זה כבר הים התיכון? נעשה כמה דקות רענון עם המדריך ונצא לדרך.

הגענו למועדון, התלבשנו בחליפות צמודות מדי, שמנו נעליים רטובות גועל נפש, סידרנו את המיכלים, בדקנו שהכל תקין ויצאנו עם כל הציוד אל החוף. מי שאי פעם צלל יודע כמה הציוד הזה כבד. בטח לצימוק מטר וחצי שאני. בטח בתקופת מבחנים אחרי חודש של ביטולים באפליקציה של היוגה. בקיצור, איכשהו דידתי אל המים, משכתי את המשקפת מעל הקוקו ושחיתי על הגב עם הקבוצה.

"קדימה אפשר לשחרר אוויר ולהתיישב עם הברכיים על החול", המדריך שלנו אמר. לחצתי על הכפתור האפור והרגשתי את חגורת הציפה שלי מתרוקנת ומנגד את חגורת המשקולות מושכת את הגוף שלי מטה. הרבה לפני שהברכיים שלי הגיעו לקרקעית ידעתי שמשהו לא בסדר. לא ראיתי כלום דרך המשקפת. שכחתי איך זה מרגיש לנשום מהצינור. נזכרתי שצריך לפמפם כדי להשוות לחצים אבל לא הייתי בטוחה אם אני אמורה גם לנשום תוך כדי (התשובה היא לא) ובכלל פימפום זה פועל שלא השתמשתי בו מאז 2017 ובינתיים חשבתי שאני הולכת להתעלף.

לחצתי על הכפתור האדום. חגורת הציפה התמלאה שוב ותוך דקה ארוכה במיוחד שוב הייתי באוויר הפתוח. המדריך עלה בעקבותיי. "מה קרה?", הוא שאל. אמרתי שנלחצתי. "לא נורא. קחי לך כמה דקות ותחזרי אלינו למטה. נעשה רענון על ריקון משקפת במקרה שנכנסים אליה מים". הנהנתי וצפיתי בו צולל בחזרה.

טוב, טוב, טוב, מה נעשה? ברור לי שאני לא יכולה להמשיך במהירות הזאת. הלב שלי דוהר על 200 קמ"ש והכי פאדיחה לזחול עכשיו לבד חזרה.

הסתובבתי כדי לראות אם אמא מסתכלת עליי מהחוף אבל במקום זה ראיתי את אור שלי. בערך מטר מאחוריי. גם הוא צף חזרה. "מלחיץ אה?" אמרתי לו והוא שחה לכיווני בהסכמה. "עוד ניסיון אחד ואם לא אז נצא?", שאלתי אותו, וזה בדיוק מה שקרה. תוך כמה דקות מצאנו את עצמנו שוב בשחייה על הגב, הפעם לכיוון היציאה. הסרנו את המשקולות, הבלון והחליפות הלוחצות וישבנו על סלע שהשקיף אל המים. 

וויתרנו! וזה היה נפלא.

ישבנו יחד וצחקנו על המצב וצחקנו על עצמנו ועל התמונות המביכות שצילמנו עם החליפות צלילה כשבסוף בכל לא צללנו חחחח ושמחנו כל כך שיכלנו להשען זה על זו לאורך ה"נפילה". זה היה נפלא קודם כל בגלל שהקשבנו לגוף שלנו, הכרנו במגבלות שלנו וידענו לעצור בזמן. לדעתי אלו סיבות ממש מעולות לגאווה. אבל אפילו יותר מזה, שמחנו על הוויתור כי לקחנו אותו ביחד. לפעמים כדי לעצור או לצייר גבול צריך הרבה אומץ; ואין דבר שנוטע בי תעוזה רבה כל כך כמו חבר אמיתי.

אז מה רציתי להגיד לכן בעצם?
אה כן,
בטח חשוב שתקיפו את עצמכןם בא.נשים שמשמחים ומרימים וחוגגים, אבל אל תשכחו לוודא שנעים גם ליפול איתם. בחיי, כמה שזה חשוב. 

צוללנים

המלצות מקיימות השבוע:

1. סדרת הטבע – "שמורות הטבע המופלאות" בנטפליקס עם קריינות מצוינת של הנשיא לשעבר ברק אובמה.

2. עניין של מוות וחיים – השבוע סיימתי לקרוא את הספר הנפלא הזה ואני ממליצה עליו לכל מי שיש לו/ה עניין ברגשות, בתודעה, בחיים ובמוות. הוא מרפא במיוחד עבור מי שחוו אובדן, אבל גם למי שלא. זהו ספרם של בני הזוג ארווין ומרילין יאלום, בעודם מתקרבים לגיל 90 ומתמודדים עם מחלת הסרטן של מרילין – הם כתבו יחד על תהליך הפרידה זה מזו ומהעולם.

3. השיר המרגש – KWAYE – Lost In My Boots (והקליפ המצוין!) מלווה אותי בימים האחרונים…

רותם קליגר

רותם קליגר

חוקרת ומרצה על אנתרופולוגיה, חיים מקיימים ומערכת היחסים של האדם והטבע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצה לקבל ממני מכתבים?

הניוזלטר שלי מרכז תובנות, המלצות ומחשבות מקיימות
זאת הדרך שלי לשמור על קשר אישי יותר ולהנגיש ידע יותר מעמיק ומורכב.

לחיים מקיימים, רותם.