סבתא שלי הייתה בערך בת 6 כשפרצה המלחמה בפולין ושלחו אותה להתחבא בחדר קטן בעליית גג. בשנים הראשונות היא למדה יום יום את ערכי ומנהגי הנצרות רק למקרה שתצטרך להוכיח בפני מישהו שהיא אינה יהודיה. אבל בלבה היא חזרה שוב ושוב גם על התפילות המוכרות מבית, וחלמה לשוב לחגוג את ראש השנה וסוכות ופסח.
מתוך לוח השנה היהודי היה מאורע אחד עליו לא יכלה לוותר. דווקא בתקופה של רעב ומצוקה אינסופיים היא הייתה בוחרת יום אחד בסתיו (משום שלא ידעה בדיוק מתי הוא יגיע), ובאשמה גדולה זורקת את מעט האוכל שנתנו לה לאש האח, וצמה, כאילו שזה יום כיפור. היא לא הייתה אישה דתייה, אבל השייכות לעם היהודי היה מזון חיוני וחזק יותר עבורה מלחם ואורז.
כאנתרופולוגית, לוח השנה היהודי מרתק אותי. מדובר בלו״ז שנתי משותף שמצווה עלינו – מתי לשתות אלכוהול עד שנאבד תפיסת מציאות, מתי לצאת מהבית ולהתחבר אל הטבע למשך שבוע, מתי לאכול (פעולה כל כך אינטימית!), מתי לשמוח, מתי לבכות, מתי לזכור, מתי לשכוח, ואפילו – ברוב חוצפתו – מתי עלינו לעשות חשבון נפש.
תחשבו רגע כמה הרעיון הזה רחוק ומשונה מהתרבות המודרנית שבה אפילו המלצה ידידותית לחבר עלולה להתפס כחדירה לפרטיות ולייצר חוסר נוחות. בואו, אם מישהו יגע, יחטט ויעז לשנות משהו בקלנדר המסודר שלי יהיה פה ריב! כל חדירה אל מרחב הזמן הפרטי והמהונדס שבניתי בעמל רב עלולה להתפס כחילול קודש! אפילו כשמציאים לי לקבוע תוכניות כיפיות, זה קודם כל קצת עול כי צריך לארגן את הזמן האישי שלי מחדש.
אבל לוח השנה היהודי לא רק מתיימר לדרוש מאיתנו להתיישר אל הזמן הקולקטיבי ולהכווין מה עלינו לעשות בו, הוא גם מורה לנו מה עלינו להרגיש בזמן הזה. ביחד. להרגיש ביחד.
כשסבתא שלי צמה תוך כדי מלחמת העולם השניה, זה לא היה למען אלוהים (שכבר אכזב אותה מספיק), וגם לא לשם התעלות רוחנית. זה היה כדי להיות חלק מעם. קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם – ורק אז הוא יכול להתחיל ללכת. לצד עברו, מחויבויותיו, שייכותו, כשפניו קדימה אל העתיד.
עבור מי ומה אתם מוכנים להקריב את ניהול הזמן שלכם? עבור מי ומה אתם מוכנים להכנע, לאבד את מושכות השליטה ולהיות חלק?
