היום נדבר על פרשנות (אחת מני רבות) של מנהג הקרבת קורבנות ביהדות.
ד״ר יוסף אלישע כותב: ״שורש המילה "קורבן" הוא ק.ר.ב … אך מילה זו מגלמת בתוכה מספר משמעים: 1. קרבה או התקרבות ו2. הקרבה. כלומר, הקורבן הוא ביטוי חיצוני לתחושת לב פנימית ועמוקה, שבה האדם מוכן להקריב ולתת מעצמו על מנת להתקרב ולהשכין שלום בינו לבין בוראו״.
על פי הפרשנות הזאת, מטרת הקרבת הקורבן לא הייתה על מנת לשמח את אלוהים שבוודאי לא זקוק להקרבה החומרית של המאמינים. אלא, להסדיר ולמסד הרגל קבוע במסגרתו האדם מבצע אקט של הקרבה, על מנת להרגיש קרוב יותר לאל.
יש כאן קביעה: כדי להרגיש קרובים, עלינו להקריב. כדי לזכות בתחושת שייכות, בהדדיות, ביציבות, ברוחניות ובתמיכה – אנחנו לא יכולים להתרכז רק בעצמנו ובצרכים שלנו. אנחנו לא יכולים לצפות רק לקחת ולקחת. אנחנו חייבים גם לתת. יותר מזה – אנחנו צריכים להקריב באופן קבוע ומחזורי. זה צריך להיות מנהג שלא נוכל לטאטא מתחת לשטיח. גם כשאין לנו הרבה, גם כשאנחנו עצובים או עניים או נמצאים במשבר, ההקרבה תחזק אותנו.
ועכשיו בואו נניח בצד את הקרבת הקורבנות בבית המקדש (אני כמובן לא מעודדת בשום צורה הרג של בעלי חיים אלא מתייחסת למנהג כמטפורה), ונחשוב על התובנה בהקשר לחיי היומיום שלנו. בתוך תרבות שמקדשת חופש, שצועקת עלינו הגשמה עצמית, שגורמת לנו לפחד ממחויבות פן נפספס הזדמנויות, כשהרשתות החברתיות חושפות אותנו 24/7 לאנשים מצליחים, עשירים ומאושרים (כביכול) יותר מאיתנו, הדבר הכי פחות אינטואיטיבי שאפשר לעשות הוא להקריב.
המציאות צועקת עלינו נפרדות. אבל המקורות אומרים לנו – לא. חשוב גם לדעת להיות חלק. לא דמות ראשית אלא אדם בתוך חברה. לוותר במודע על אפשרויות אינסופיות שהיינו יכולים לבחור בהן, לסגור דלתות שהיינו יכולות לצעוד בהן. למשל, לכרות ברית של אהבה עם אדם אחד בלבד ובזאת לנעול את ההזדמנות לחוות אינספור מערכות יחסים אחרות שאולי היו נפלאות ומרגשות. להקריב את הגוף הצעיר כדי ללדת. להקריב את חיי הלילה הסוערים כדי לגור קרוב להורים, להכריע כדי להתמסר ולהתחייב למשהו גם אם זה לא תמיד נוח… בעייני, השאלה האמיתית היא לא האם צריך להקריב, אלא עבור מה ועבור מי אנחנו מוכנים לעשות את ההקרבות שלנו.
*הערה קטנה: גם להקרבה צריכים להיות גבולות וכמובן – הדדיות! הטקסט לא מתייחס למצבי קיצון לא נורמטיבים כמו ניצול, פתולוגיות שונות וכו׳.
