מינימליזם דיגיטלי | 24 שעות בלי הטלפון

בסופ"ש האחרון אור ואני ארזנו שני מזרוני שטח, אוהל, בגדים חמים ללילה, אוכל וגיטרה – ונסענו לירדנית. פגשנו שם את אחותי ובת הזוג שלה ושם בילינו יומיים אורכים וטובים, מנותקים מהעיר, ממכשירי חשמל ומדאגות. המים זרמו בלי הפסקה והצליל שלהם החליף את זה של המכוניות הצופרות מתחת לבית שלנו בחיפה. ההתרחשות העיקרית הייתה סביב שני תרנגולים שהתארחו על גדת הנחל לצידנו. החלטנו לקרוא להם – ג'ורג' וארמונד ועקבנו בציפייה אחרי מסעותיהם; פעם אחת הם ברחו מנמייה אכזרית; פעם אחרת מצאו מצבור גרגרים והחלו לריב; אבל רוב הזמן הם פשוט התהלכו זה אחרי זה מצד לצד, כמו שני חברים טובים. היו שם עוד ציפורים. זכינו לראות שלדג, ענפות, ברווז ועוד אחת ענקית עם צוואר ארוך שאינני יודעת את שמה אבל אני מוכנה להישבע שיש פוקימון נדיר שנראה בדיוק כמוה.

בלי מכשירי חשמל, ובמיוחד בלי הטלפון הנייד, כך נוכחתי לגלות – רואים יותר. לא בקטע ניו אייג'י. פיזית – מצליחים לשים לב ליותר פרטים, פשוט כי הדעת פחות מוסחת. שמעתי לא מזמן על מחקר (סלחו לי, שכחתי של מי) שבו חוקר הראה לנבדקים תמונות שונות של טבע ושאל אותם מה הם רואים. כשהציגו להם תמונה שהייתה בה חיה, הם ציינו רק אותה. וכשהציגו תמונה עם בן אדם – זה היה אפילו יותר בולט. הם כאילו ראו רק את האדם. מעטים מאוד מהאנשים סיפרו שהם רואים גם צמחים, עצים ופרחים מסביב. וזה לא מפני שהם עיוורי צבעים, אלא כי כולנו, כחברה – בוחרים לחיות בתוך ההיררכיה הזאת: אלוהים, תחתיו האדם, תחתיו חיות המחמד, חיות הבר ורק לבסוף – רחוק רחוק למטה – נמצאים צמחים, נהרות, הרים ועמקים; הטבע. האנשים שהשתתפו במחקר הם אולי אנשים נפלאים ואולי אפילו מגדירים את עצמם כחובבי טבע מושבעים, אולם התרבות שלנו מכריחה אותם, ואת כולנו, לשים את האדם במרכז. וככה, כמעט מבלי שאנחנו שמים לב, אנחנו מרשים לה לעוור אותנו. לגנוב מאיתנו יכולת כה בסיסית וחשובה – לראות.

מינימליזם דיגיטלי | תרנגולים

אני לא עד כדי כך חשובה

הדבר הראשון שאני עושה כשאני מתחילה להרגיש עִיווֶּרֶת – זה להניח את הטלפון בצד. אל תבינו אותי לא נכון – אני מתה על הטלפון שלי. בזכותו הכרתי המון חברות חדשות באינסטגרם, ככה אני יכולה לשמור על קשר קרוב עם ההורים והחברות שלי שגרות במרכז, והכי חשוב – דרכו אני שולחת לאור לבבות גדולים, אדומים ופועמים שתמיד מרגש לקבל. ודווקא בגלל שאני כל כך מעריכה אותו – אני מבינה שהוא עולם שלם. עולם אחר מזה שנמצא "ברובד המיידי של המציאות". הטלפון שלי הוא לא "כאן ועכשיו". הטלפון הוא "שם", בעולם המקביל והנחמד שלו. ולעיתים קרובות אני שוקעת אל העולם ההוא עמוק מדי, ושוכחת איך לעלות חזרה אל פני השטח. והרי למרות שיש בו עולם נחמד, הוא צר ומופרד, ואין לי שום כוונה לחיות את חיי אך ורק או אפילו – בעיקר – בו.

אם אני מרגישה שאני צריכה ניקוי קצר, יספיקו לי כמה שעות שבהן הוא יונח במגירה סגורה ואני אנשום לכמה רגעים ואשכח ממנו לתקופה. זה קורה לי למשל אחרי שאני מקבלת בבת אחת הרבה הודעות ווצאפ ודפוסי ריצוי עמוקים שטבועים בי מבקשים ממני לענות מיד ולסמן וי על המון משימות, בלחץ – שבלי ללמוד רפואה אני מרגישה שמאוד לא בריא לי לגוף ולנפש. ולפעמים גם כמה שעות בלי הטלפון לא מספיקות ואני זקוקה לניקוי רציני יותר. אז אני מניחה אותו בקרקעית של איזה תיק, כמו בסופ"ש האחרון – ופשוט חיה 24 שעות לפחות בלי לגעת בו בכלל.

הלמידה הכי גדולה ברגעים כאלה היא ששום דבר רע לא קורה. הרי אחרי שקיפלנו שוב את האוהל ונפרדנו מהתרנגולים והנחל ונכנסנו שוב לאוטו כדי לחזור אל העיר – פתחתי את הטלפון וראיתי כי – כלום. שום דבר בעצם. אף אחד לא הזדקק לי נואשות, שזה לא כל כך מפתיע בהתחשב בזה שאני לא רופאה ולא ראש הממשלה. איש לא שאל אותי דבר מה שלא יכול היה לחכות למחר. זו האמת, אני לא עד כדי כך חשובה :)

ואיזו הרגשה נפלאה זאת. לדעת שמותר לי להיות חופשיה, ואני לא כבולה אל המכשיר הזה – אלא בהרגלים שסיגלתי.

אני בהחלט לא מושלמת בכל מה שנוגע למינימליזם דיגיטלי. אם להודות, גם בסופ"ש כזה של ניתוק השעות הראשונות בלי הטלפון קשות לי. אני מוצאת את עצמי חושבת עליו ורוצה להושיט יד ורק לרגע לבדוק מה חדש (מה כבר יהיה חדש?!). נו, אלו הרגלים חזקים וזה טבעם. אני כותבת על הנושא הזה מפני שהמצוקה שלי סביבו גדולה מאוד. הידע והניסיון שאספתי על מינימליזם דיגיטלי מגיע מתוך כאב אמיתי ותחושת חוסר איזון שהובילו אותי לעשות שינוי. וכהרגלי – אני עוד בדרך. אני תמיד בדרך לאנשהו. ומשתפרת מיום ליום.

ובינתיים, כי בכל זאת אם קראתם/ן עד כאן יש סיכוי שגם אתם/ן מזדהים/ות עם הצורך בניתוק – אספתי כמה פרקטיקות שעוזרות לי לתרגל מינימליזם דיגיטלי וניתוק מהנייד. מסייעות לי להיות קצת יותר – כאן.

מינימליזם דיגיטלי

1. לא לגעת בטלפון לפחות בחצי השעה הראשונה של הבוקר ולפני השינה

אני לא אוהבת למנוע מעצמי דברים "בכוח", אבל עם הזמן למדתי שכשהטלפון נכנס איתי לחדר השינה בערב, ואני מתעוררת איתו בבוקר – מדד העצבים שלי עולה אוטומטית. הרי סביר מאוד להניח שברגע שאפתח אותו – יחכו לי שם הודעות מהעבודה עם משימות שאני צריכה לעשות, ואני לא רואה שום סיבה בעולם שהמחשבות הראשונות שלי, עוד לפני ששתיתי כוס מים יהיו סביבה עבודה. אז בחודשים האחרונים אני פשוט מניחה את הטלפון במשרד הביתי שלי, סוגרת את הדלת ו"לא מרשה" לעצמי להוציא אותו משם בשעות הערב והבוקר. אם יש משהו ממש חשוב – אני אגש למשרד, אעשה אותו ושוב אניח אותו שם. אבל בשום אופן לא אקח אותו איתי לחדר השינה. אני פשוט יודעת שאם הוא יהיה ליד המיטה שלי – הוא יהיה מפתה מדי, ואני רוצה להקל על עצמי עד כמה שאפשר. במקום זה, אני משתדלת לקרוא בבוקר כמה עמודים בספר או לכתוב כמה עמודים במחברת שלי. ככה אני מתחילה את היום ברוגע.

2. לכבות התרעות

דרך נוספת לתרגל מינימליזם דיגיטלי היא לכבות את ההתרעות של האפליקציות. לי באופן אישי במיוחד היה חשוב לכבות את ההתרעות של הווצאפ, האינסטגרם והפייסבוק. אלו שלוש האפליקציות בהן אני מבלה הכי הרבה "זמן מת". זמן של דפדוף שלא בהכרח משרת אותי ואת המטרות שלי. אלו גם האפליקציות שבהן אני משתמשת הרבה לעבודה כי אני עוסקת בין היתר ברשתות חברתיות, אבל כיבוי ההתרעות מסייע לי לשרטט קו גבול ברור יותר בין זמן עבודה באפליקציות לבין זמן חופשי בהן. אגב, זה ממש בסדר לשקוע לתוכן מדי פעם או לגלול כדי לחפש השראה, אבל כיבוי ההתרעות מסייע לי להשאיר את אלו בגבול הטעם הטוב והמועיל.

3. לשבש את הסדר של האפליקציות מדי פעם

אור בן הזוג שלי אוהב מדי פעם לשנות לגמרי את הסדר של האפליקציות בנייד שלו. הוא יושב במשך בערך רבע שעה ופשוט ממיין אותן אחרת. פעם אחת הוא מסדר אותן בתיקיות לפי צבעים, פעם אחרת לפי נושאים ולפעמים סתם באופן אקראי. הרעיון הוא לנסות דרך זה לשבור את ההרגל. האצבע המורה שלנו כבר רגילה להישלח באופן אוטומטי אל הנקודה הספציפית בפלאפון שתוביל אותנו אל האינסטגרם. לא בטוח שרצינו להכנס אליו, אבל האצבע כל כך רגילה ללחיצה הזו – שהיא נשלחת, עם מודעות או בלעדיה. לרוב, בואו נודה באמת – בלעדיה…

ברגע שאנחנו משנים את הסדר של האפליקציות, המוח שלנו צריך להתאמץ טיפ-טיפה כדי למצוא אותן, וכשהמוח נכנס לפעולה – כבר קל לנו יותר לחזור שוב אל מימד המודעות ולבחור. פשוט לבחור – האם אנחנו באמת רוצים להכנס עכשיו לאפליקציה מסוימת, או שהגיע הזמן לקחת את האצבע שלנו ולעשות איתה משהו אחר :)

4. לעקוב אחרי זמן המסך היומי

עוד טיפ שמאוד עוזר לי במסע אל המינימליזם הדיגיטלי הוא לעקוב אחרי זמן המסך היומי. האייפון שלי עושה את זה באופן אוטומטי, אבל אני מניחה שברוב הטלפונים יש פונקציה כזאת. בגלל שהעבודה שלי קשורה בטלפון באופן הדוק – אני לא יכולה או רוצה להגביל את זמן המסך שלי לX שעות יומיות. אני גם לא אוהבת לעשות לעצמי "נו נו נו" אם אני לא עומדת במטרות כאלה, אז מראש אני פחות מציבה אותן. יחד עם זאת, אני אוהבת לנתח עם עצמי את דפוסי ההתנהגות שלי. כשאני רואה שיש לי יום עם זמן מסך גבוה במיוחד – אני שואלת את עצמי איך ולמה זה קרה, ותוהה אם יש לי מה ללמוד מזה על עצמי, על מצב הנפש שלי? ואם יש יום עם זמן מסך נמוך במיוחד – גם אז אני מנסה להבין את הסיטואציה וללמוד ממנה. באופן כללי – אני משתדלת להסתכל על זמן המסך שלי כך שאני *מוסיפה* יותר שעות בלעדיו ולא – *מפחיתה* את השעות איתו. זאת פשוט גישה חיובית שעובדת לי יותר טוב.

5. לא לקחת אותו לשירותים

אני יודעת שזה קשה, וגם אני כבר ממש התרגלתי לגלול באינסטגרם תוך כדי הקקי, וכל מי שמכחיש עכשיו – אני יודעת שאתם משקרים! ובכל זאת – אני ממש משתדלת שלא להביא אותו איתי לשירותים. כשאני שם – אני רוצה להתרכז במה שאני צריכה לעשות. להיות רגע עם הגוף. לא לברוח מהגוף שלי אל עולם אחר. לא לקחת כמובן מאליו את העובדה שהגוף שלי עובד כמו שצריך, מנקה את עצמו ודואג לו ולי.

לקיחת הטלפון איתנו אל השירותים היא בעייני אחד הסימנים הכי מובהקים לתרבות הלחוצה שלנו. מה – אי אפשר לחכות חמש דקות שאעשה פיפי ורק אז אענה להודעה? אז אפשר. מבטיחה לכם/ן. אפשר. זו בחירה שלכם/ן. תבחרו נכון.

מינימליזם דיגיטלי

6. הגבלת זמן מסך

בדומה לבחירה לכבות את ההתרעות ולעקוב אחרי זמן המסך היומי, יש בטלפון החכם (מאוד) שלנו אופציה להגביל את זמן המסך החל משעה מסויימת. באופן אישי אני חסמתי את כל האפליקציות שלי החל מ22:00 בלילה. זה לא אומר שאני לא יכולה לגשת אליהן בכלל, זה רק אומר שהטלפון שואל אותי – האם אני בטוחה שאני רוצה להיות עכשיו בפייסבוק? ואני צריכה לבחור אם כן או לא. זה פשוט מכשול קטן שאני שמה לעצמי בדרך אל האינסטוש. שוב, כדי לעודד את עצמי *לבחור* ולא לעשות את זה מתוך ההרגל.

בחרתי להגביל את זמן האפליקציות בערב פשוט כי זה הזמן שאני אוהבת לבלות את בן הזוג שלי ולא להתעסק בשום דבר אחר, אבל אתם/ן לגמרי יכולים/ות לבחור בכל שעה אחרת ביום.

7. להשהות

כשמבקשים לשבור הרגל חזק, בין אם הוא קשור למינימליזם דיגיטלי או לא – אחת הטכניקות הידועות והחזקות ביותר נקראת – השהיה. זה ממש פשוט – אם עולה בנו עכשיו הדחף להושיט את היד ולקחת את הטלפון – אנחנו לא צריכות וצריכים להתנגד לדחף הזה אלא פשוט – להשהות אותו. נאמר לעצמנו – אין בעיה, תהיי באינסטגרם, אבל לא ממש מיד עכשיו. עוד כמה רגעים. קודם תעשי X.

במהלך ההשהיה אפשר לעשות כל דבר שנרצה – כל עוד הוא לא כולל את הטלפון. אפשר לאכול משהו קטן, לנקות את הסלון, לסדר את המיטה… העיקר הוא לייצר מרווח – כמה שיותר ארוך – בין הרגע שבו נדלקה נורת ההרגל (בא לי להיות באינסטגרם!) לבין הרגע שבו באמת נניח לעצמנו, ניגש אל הטלפון ונגלול. ככה אנחנו לאט לאט ובעדינות שוברות/ים את האוטומט.

8. להיות סלחנים/ות

ולבסוף – כשמתרגלים אומנות (כן, לא פחות) של מינימליזם דיגיטלי – חשוב שנהיה סלחניים כלפי עצמנו. זה קשה. זה באמת קשה. לבחור להפחית בתוך תרבות וחברה שצועקת עלינו מכל כיוון: "עוד ועוד ועוד ועוד" זה תמיד מורכב. כמו כל פרקטיקה שלקוחה מתוך עולם המינימליזם, ועוד יותר כשמדובר בהתנתקות מהטלפון הנייד.

יכול להיות שיהיו אנשים שפחות יאהבו את הבחירה שלכם/ן. שיבקרו אתכם/ן על כך שאתם/ן לא עונים להם בווצאפ מספיק מהר, או יחשבו שאתם היפים מוזרים כי חשוב לכם/ן להיות מדי פעם במימד – החיים עצמם ולהניח לסטורי בצד. ובאמת, האם אכלתם מנה במסעדה אם לא צילמתם/ן אותה? והתשובה היא כן. וזאת בחירה הגיונית וטובה גם אם לא כולם יבינו אותה. אתם לא עושים בכך רע לאף אחד. רק טוב לעצמכם/ן.

הנה, קיבלת אישור חתום ממני. שים/י עכשיו את הטלפון בצד – רק תהיי. אפילו אם זה רק למשך 10 נשימות עמוקות בלבד. מה אכפת לך לנסות?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.