אחד החברים הטובים שלנו הוא מורה בשנתו הראשונה להיסטוריה וערבית בחטיבת ביניים ציבורית. אז פתחנו בקבוק וויסקי ושאלנו אותו איך החוויה בינתיים. מצד אחד הוא סיפר שהילדים חמודים ויש הרבה רגעים מצחיקים וטובים, ומהצד השני הוא היה מודאג. נראה שאחרי שנים של קורונה, מלחמה, זומים וצ׳ט gpt לא מתווך, הצטברו אצלם פערי ידע עצומים.
הוא אמר שאצל רבים מהם נאבדה היכולת לחשוב באופן עצמאי ולגלות יצירתיות. למשל מול משימות שדורשות פרשנות אישית (״מה את רואה בתמונה?״ או ״מה לדעתך המסר שניסו להעביר בקריקטורה?״). אוצר המילים שלהם מצומצם (כי מי קורא היום ספרים?) והם גם לא מצליחים להסיק משמעות של מילה לא מוכרת מתוך הקשר בתוך משפט.
אני מכירה את הדאגות האלה מהעבודה שלי עם סטודנטים בתואר ראשון. בשנה שעברה נאלצתי לבדוק עבודת גמר שנכתבה מא׳ ועד ת׳ על ידי בינה מלאכותית. סטודנטים טעו בשאלות שאת התשובות להן יכלו להעתיק מילה במילה מתוך מצגות מעוצבות ומושקעות שהעלתי עבורם לאתר הקורס. זה מתסכל.
אבל האמת, קשה להאשים אותם. הלימודים נדחסים להם בין זמן מול המסך הקטן לזמן מול מסך קצת יותר גדול, ולבסוף מול המסך הראשי בסלון. יותר מדי קל לעשות העתק הדבק מצ׳ט או קלוד או ג׳ימיני. זה הרבה יותר קל מלחשוב. זה כמו לפתוח שקית תפוצ׳יפס לעומת להכין תפוחי אדמה בתנור.
***
לא מזמן קראתי בספרו של האנתרופולוג פרופ׳ נמרוד לוז פרק קצרצר על ״ג׳אנק פוד״. הוא מספר שם על הדילמה הבלתי אפשרית בין המיתוג של ג׳אנק פוד כאוכל מנחם, כיפי, טעים ומהיר, לבין הרצון הברור להאכיל את הילדים שלנו במזון בריא וחיוני עבורם.
במקרים רבים ההורים הופכים לגורם המעצבן והמתיש שמונע מהילדים לאכול את מה שבכל מקרה מקיף אותם במרחב הציבורי – עטוף על מדפי הסופר, בפרסומות עתירות מימון, בטיקטוק של עומר לוי עם מעל מליון עוקבים.
ההורים מרגישים אשמים כשהם מונעים מהילדים תענוג זמין, מהצד השני אשמים כשהם עובדים מהבוקר עד הערב ואין להם זמן להכין לילדים אוכל שאינו ״ג׳אנק״, מצד רביעי – בכלל אסור להגיד על שום מזון שהוא זבל כי זה סתם יגרום לילדים לפתח מערכת יחסים שלילית עם אוכל ובכל הכאוס הזה אומרים להם – ״הכל עניין של איזון״. טוב, לי זה נשמע יותר כמו – ״הכל בלתי אפשרי״.
***
בלתי אפשרי לצפות מאיתנו לעמוד יציבים וחזקים מול כל כך הרבה קיצורי דרך קלים מדי.
הבית, בית הספר, האוניברסיטה ומרחבים רבים נוספים הופכים למרחבים שמטרתם לספק. גם מלשון סיפוק (שהפך לערך עליון בתרבות שלנו) וגם מלשון ספקים (כי חס וחלילה שה״לקוח״ לא יהיה מרוצה). הבחירות היומיומיות שלנו מוכתבות מבחוץ – לא מתוך שותפות קהילתית או מסירות לערכים חברתיים, אמוניים או רוחניים, אלא מתוך מאזן כוחות שמגמד את האזרחים לכדי צרכנים צייתנים.
אנו שבויים בין חלום רחוק על מה נכון וערכי בעינינו, לבין חוסר היכולת ליישם זאת במציאות מלאה אילוצים שגם גורמת לנו לפקפק בבחירות שלנו כל הזמן כמו בלופ אינסופי.
לאן מתקדמים מכאן? אשמח לשמוע את המחשבות והשיתופים שלכם. תכתבו לי, זה ממלא אותי תקווה.
