"שני דגים צעירים שוחים יחד באוקיינוס ונתקלים בדג מבוגר ששוחה לכיוון השני. הוא מחייך אליהם ואומר – 'בוקר טוב, איך המים?' שני הדגים ממשיכים בדרכם עוד כמה מטרים עד שאחד מהם מביט אל השני ושואל – 'מה זה לעזאזל מים?'".
את המשל היפה הזה המציא הסופר דיוויד פוסטר וולאס כשהוזמן לדבר עם קבוצת סטודנטים שזה עתה סיימו את התואר הראשון. הוא ניסה להסביר להם שלעיתים דווקא הדברים הכי מובנים מאליהם, אלו שמקיפים אותנו בכל רגע ביום ומשפיעים באופן עמוק על מי שאנחנו ועל האופן שבו אנחנו פועלים בעולם – שקופים לנו. כמו מים.
מהם המים שלנו? התרבות והחברה. המציאות כפי שהיא נתפסת בחושים שלנו, התוכן שאנחנו צורכים, הצביון שאנחנו יונקים ממש מגיל אפס ומייצר את התגובות האוטומטיות והנחות היסוד שלנו.
דור שנולד עם אייפון ביד – יגדל לחשוב שהמכשיר הוא מים. דור שידע מלחמה כל שנתיים – יגדל לחשוב שחוסר ביטחון קיומי הוא מים. דור שחי תחת פטריארכיה יגדל להניח שתפקידים מגדריים הם מים.
אבל בניגוד למי הים עבור הדגים, כל אלו הן תוצאות של תהליכים היסטוריים שמתחפשים ל"מצב הטבעי". הם לא הכרח ואנחנו לא זקוקים להם כדי לנשום ולהתקיים.
בניגוד למים, הם לא חייבים להשאר שקופים. יש לנו יכולת לצבוע אותם, משל – להבחין בהם. לשנות אותם. להשיבם למטרתם המקורית – לסייע ליצורים החיים (בני אדם ואחרים) – במקום להפוך אותנו לכלי שרת בידיהם.
כדי שנוכל לשוב לשחות בחופשיות, לשוב ולהעריך את כוחות החיים הבסיסיים האמיתיים כמו מים ואוויר – עלינו לראות קודם את כל מה שמעפיל עליהם; שכבת העובש שהצטברה מלמעלה באצטלה של קדמה, צדק או "הדרך הנכונה".
כדי לצמצם את התגובות האוטומטיות ולהרחיב את יכולת הבחירה והפעולה שלנו, כדי שנוכל ליצור חיבור עמוק יותר לעצמנו ואל הסובבים אותנו – אנחנו צריכים לסנן את כל הזבל שזרקנו לים.
האם אנחנו מוכנים לשינוי?
המלצות העמקה:
1. ההרצאה המלאה והנפלאה של וולאס בלחיצה כאן.
2. ציטוט שמלווה אותי השבוע, מתוך אמנות האהבה של אריך פרום:
"אלה המעוניינים באמת ובתמים באהבה כתשובה הרציונלית היחידה לבעיית הקיום האנושי, חייבים אפוא להגיע למסקנה שצריכים לחול שינויים חשובים ויסודיים במבנה החברתי שלנו" (עמ' 114).
