בזמן המחקר שלי בגואטמלה שמעתי לא פעם חבר׳ה צעירים מדברים על ״עבודת צל״ וכמה שהיא חשובה. אחת הנשים שראיינתי הסבירה לי שזאת עבודה פנימית שבה אני ניגשת אל החלקים האפלים, המפחידים וה(כביכול) שליליים בנפש שלי ומקבלת את היותם חלק ממני.
לא הפתיע אותי לשמוע ש״העבודה״ הזאת עם הצל כל כך נחוצה לאנשים רבים. אחד המאפיינים המרכזיים של התרבות המודרנית היא חלוקה בינארית; חיתוך כל פיסת מציאות בדיוק מופתי לשני חלקים שווים: טוב ורע. שחור ולבן. 0 או 1.
אז כמובן שאם במשך שנים למדנו לקטלג רגשות, מחשבות וחלקים בעולמו הפנימי כשליליים, התוצאה תהיה הדחקה מוחלטת שלהם – אל הצל.
הבנתי את הרעיון הזה באופן עקרוני, אבל לא הבנתי למה אני צריכה לשלם לסדנאות או מטפלים שונים כדי לעשות את זה. למה יש רק דרך אחת שבה ״עבודת הצל״ מתבצעת, כמו בטקס מנותק וחסר שורשים (או לפחות, אלו לא השורשים שלי). למה בכלל קוראים לזה "עבודה"? איך לא שמים לב שזאת עדות בועטת לחדירת הגיון השוק הקפיטליסטי אל החלקים האינטימיים ביותר בנפשנו?
בכנות, גם לא התעכבתי על הנושא עד שהוא שב וצף לי במחשבות השבוע. זה קרה בגלל סדרת פרקי פודקסט חדשה ששמעתי על חייו ומותו של קורט קוביין, סולן להקת נירוונה.
אני שומעת פאנק ורוק כמו מה שמרגיש – מאז ומתמיד, אבל אתם יודעים איך זה, יש גלים. תקופות שפתאום אני חוקרת ז׳אנרים אחרים, צוללת עם להקות חדשות – אבל תמיד נשאבת אליו בחזרה. צלילי הגיטרה החשמלית והתופים שמפלחים לאנשים מסויימים את עור התוף הם עבורי הסאונד המרפא ביותר (אולי זו הסיבה שגם לסדנאות הסאונד הילינג שניסיתי פחות התחברתי?).
נזכרתי איך כשהייתי נערה הייתי ממלאת מחברות בציורים קטנים של גולגלות, צובעת ומורחת עיגולים שחורים מסביב לעיניים ומסתגרת שעות לבד עם אוזניות על עוצמה – אני מודה – די מטרידה. אמא הייתה אומרת לי: "תורידי את האזניות את מנותקת מהעולם", ואני הייתי מסירה אותן וחושבת לעצמי – בדיוק להפך. הולכת לאיבוד בתוך מנגינות שרק הן הבינו -וריככו – את הרי הכעס וכאב שהצטברו בתוכי. הצעקות בשירים היו הצעקות שהתלמידה הטובה, המנומסת והחייכנית לא הרשתה לעצמה להוציא החוצה.
ועכשיו נדמה לי שאולי זו הסיבה שנרתעתי כשהנחקרים שלי דיברו איתי על "עבודת צל". גם במקרה הזה המציאות התגלתה כמורכבת, מיוחדת ומאפשרת הרבה יותר ממה שכותרות מפוצצות (כמו עבודת צל) מתיימרות לגלם. ובעצם, הצל היה מאז ומתמיד חלק ממני.
