על צלקות שלא מחלימות, וטוב שכך

השבוע הגיעה לישראל חברתי הטובה אסתי סגל וקפצה אליי לביקור (מי שלא מכיר/ה, אסתי מטיילת בעולם על רגל אחת ופרוטזה ואני מאוד ממליצה לעקוב אחרי המסע המרגש שלה).
בין נשנושים טבעוניים להשלמת פערים היא שאלה אותי:

"תגידי, מה התובנה הכי משמעותית שחזרת איתה מגואטמלה?".

נשמתי עמוק והטיתי את הראש שמאלה כמו תמיד כשאני חושבת לעומק במקום לשלוף מהמותן.

"למדתי שיש יופי גם בחוסר נוחות", השבתי לבסוף. 

היא חייכה אליי חיוך של מי שמבינה בדיוק על מה אני מדברת. אחרי הכל, לטייל בעולם עם רגל אחת כרותה, להגיע למסלולים ולגלות שהם לא באמת נגישים, לטפס מדרגות ולחיות בין אוטו לאוהל – זה לא נוח בלשון המעטה. 

אמרתי לה:
"מהרגע שנחתתי לא הפסיקו לשאול אותי איך היה, כאילו אני יכולה פשוט לענות – כיף או מדהים ולסגור את הסיפור. אבל האמת היא שהרבה מהזמן ממש לא היה לי כיף ובטח שלא מדהים. היה לי מאוד לא נוח. המים היו מזוהמים, הרגליים שלי דיממו מרוב עקיצות והתגעגעתי לחיים המודרניים שלי בבית
ואת יודעת מה גיליתי?
שאני עדיין חיה.
הריאות עוד נושמות, הגוף זז, הלב דופק.
אני – חיה".

השמטתי מבט אל הקרסוליים המצולקים שלי. 
האם לנצח יישארו מנוקדים או שאולי יום אחד ידהו הכתמים והעור יתחדש?
נראה לי שפעם הייתי מאוד דואגת מזה.

הרמתי את מבטי אל הגדם של אסתי.
הצלקת הזאת לעולם לא תחלים, ובכל זאת היא נושאת אותה בגאווה.
היא פשוט הבינה
והיום גם אני
שלפעמים דווקא בחוסר הנוחות, בחוסר הוודאות ובחוסר השלמות טמון הקסם.

מתחת לפחד להחתך,
להפגע,
להשבר,
יש הערכה אינסופית
לחיים 
עלובים, קשים ונפלאים,
מבלי לנסות ליפות אותם,
בדיוק כמו שהם.

רותם קליגר

רותם קליגר

חוקרת ומרצה על אנתרופולוגיה, חיים מקיימים ומערכת היחסים של האדם והטבע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצה לקבל ממני מכתבים?

הניוזלטר שלי מרכז תובנות, המלצות ומחשבות מקיימות
זאת הדרך שלי לשמור על קשר אישי יותר ולהנגיש ידע יותר מעמיק ומורכב.

לחיים מקיימים, רותם.