המסע שלי בעקבות הקשר שבין פמיניזם לקיימות התחיל מתוך תחושת בטן, כמו רוב הדברים הטובים בחיי. יש רגעים כאלה שמגיעה איזו לחישה חרישית ישר אל תוך האוזן שלי, ואני לא יודעת מי הלוחשת והיכן היא נמצאת – אבל היא קוראת לי: לְהַעֲמִיק.
האינטואיציה הראשונית שלי הייתה – חיבור מתוך דיכוי: כמו שנשים סובלות מדיכוי, כך גם בעלי חיים סובלים מדיכוי ובתחתית הבור – הסביבה, האדמה והצמחים. ההקבלה כאן בין אמא לבין אמא אדמה – ממש מתבקשת. אם המשפחה הרי אמורה ללדת ילדים ולאחר מכן לספק את צרכיהם ולדאוג לבעלה ללא תנאי. ואמא אדמה תפקידה להיות פוריה ללא הפסק ובלי שום תמורה, ולדאוג לבני האדם למזון ומכסה. החיבור הכואב הזה בין שתי התנועות – מהווה הזדמנות לצמיחה משותפת, לשותפות גורל שתתבטא בין היתר באקטיביזם חברתי. או כמו שנהוג לכנות זאת בעגת המגזר השלישי: איחוד מאבקים.
באחד הקורסים שלקחתי כמאסטרנטית לאנתרופולוגיה המרצה (המופלא) דני נווה, דיבר על המושג: הַחֲפֵצָה. הוא הסביר שככל שאנחנו מתרחקים מ"הרובד המיידי של המציאות" – כך אנו נוטים יותר להחפיץ (לתפוס סובייקט כאובייקט). למשל – קבוצות ציידים לקטים היו תופסות צמחים ובעלי חיים סביבם כדיירים של היער, ממש כמותם. שותפים ושווים להם. גם כאשר הם צדו – הם צרכו את הבשר עוד באותו יום ולעולם לא היו צדים יותר ממה שהיו צריכים כדי להתקיים.
אנחנו לעומת זאת, כחברה חקלאית, לעיתים נדירות אם בכלל מצליחים לתפוס בעלי חיים כשווים לנו באמת. הדרך היחידה שבה אנו מצליחים להתעלם מהעוול של תעשיית הבשר והמזון מן החי היא מפני שאנחנו לא תופסים את הפרות והתרנגולים כ"מישהו" אלא כ"משהו". חפץ. משאב שצריך לשמש אותנו.
במקום הזה – בעייני, מתקיים החיבור החזק ביותר בין שתי התנועות – פמיניזם וקיימות. במקום שבו כולנו מתאחדים/ות ומבקשים/ות ביחד: ללמוד לראות את האחר כסוביקט ולא כאוביקט. לשוב ולראות. להצליח לתפוס את הטבע, בעלי החיים וגם את עצמנו – בני האדם – כבעלי מַשְׁמָעוּת, ולא רק כבָּרֵי שִׁמּוּשׁ.
אסונות אקלימיים הם בין היתר אסונות מגדריים
לצערי הרב – רעיון ההחפצה הוא בהחלט לא היחיד שקושר את תנועת הפמיניזם לקיימות. כשהבנתי את זה – פניתי אל המחקרים ושם מצאתי מספרים ותגליות שלא הפתיעו אותי כלל, אך העציבו מאוד. ולמרות, ואולי אפילו מכיוון שכך, היה לי חשוב לאגד את הנתונים הללו ולהביא אותם כאן.
הראשונות להפגע ממשבר האקלים הן נשים. וכמה מפתיע – בראשן – נשים עניות. לפי נתוני הבנק העולמי – באירוע הציקלון שפגע בבנגלדש ב-1970 וגבה את חייהם של כ-300 אלף איש, רק אחד מתוך 15 הרוגים היה גבר. כלומר 14 מתות על כל מת אחד. בציקלון שהכה שוב את בנגלדש ב-2007 הנתונים אמנם "השתפרו" במעט, ובכל זאת – מתוך 3,500 המתים על כל גבר אחד שנהרג – נהרגו חמש נשים.
באופן דומה – כשרעידת האדמה של 1995 פגעה בקובה אשר ביפן היו פי 1.5 יותר נפגעות מנפגעים. ובארה"ב, כאשר הוריקן קתרינה פרץ לשמי ניו אורלינס, כ-80% מהלכודים בעיר היו נשים. ברובן נשים אפרו-אמריקאיות עם ילדים. עכשיו ברור לי מה תהיה השאלה הבאה שלכן/ם והתשובה היא שהרכב האוכלוסיה באזור היה חצי-חצי נשים וגברים.
אם אין לך רדיו לשמוע דרכו על האסון – איך תדעי לברוח?
הנה עוד נתון שמבאס להקליד, אבל האמת היא ש-70% מהאנשים שחיים כיום מתקציב של פחות מדולר ליום – הן נשים. ובעולם שבו כסף יכול לקנות (כמעט) הכל – עוד כמה דולרים יכולים להיות ההבדל בין אסון טרגי לבין הימלטות ממנו. ככל שאת עניה יותר – כך הסיכויים שתהיי פנויה ללמוד על משבר האקלים, להבין את נזקיו ולהתכונן אליו – קטנים. ככל שאת עניה יותר כך הסיכויים שיהיה לך מזגן לימים חמים מדי, רדיו לשמוע בו שהחל פינוי עירוני או מחשב לקרוא בו שהמים מזוהמים – קטנים. נשים אוחזות באחוזים בודדים מהרכוש והאדמות על פני כדור הארץ ולכן אפילו אם יקבלו התרעה מראש שעליהן לפנות את הבית ולנוס – יהיה להן קשה יותר לעשות זאת.
במדינות "מתפתחות" המצב אפילו חמור יותר. באזורים מסוימים נשים לא מורשות לצאת מהבית ללא ליווי בעל או אח ולכן – גם במקרה חירום – הן עלולות לפחד לצאת לבדן. הפחד יכול לנבוע מתוך כבוד למסורת, חשש מתגובת החברה או פשוט משום שהן אינן רגילות לכך ולכן ישארו למות בביתן. נשים אחרות חסרות אמצעי תקשורת וללא גישה להתרעות על האסון, הן כלל לא ידעו שהוא מתרחש ושעליהן לעזוב הכל ולברוח.
אם כל זה לא מספיק – סיבה נוספת לכך שאסונות אקלימיים הם גם אסונות מגדריים היא שהנשים, לרוב, נשארות לשמור על הילדים הקטנים בבית. במקרה שעליהן לברוח יהיה עליהן לא רק "לקחת את עצמן" ולהתחיל לרוץ, אלא לאסוף את הפעוטות אל גופן, לדאוג להם ובכך להכביד על עצמן משמעותית.
אחת המסקנות ממחקרים בנושא הצביעו על כך ששילוב נשים בדיונים על התמודדות עם משבר האקלים, בעיקר במדינות עולם שלישי – הוא הכרחי. זאת מתוך הבנה שהנשים יודעות ומכירות טוב יותר את מצבן. בפועל – בממוצע בדיונים מכריעים בינלאומיים בנושא משבר האקלים יש ייצוג של 30% נשים בלבד.
זוכרים/ות את המשפט הידוע של השופטת רות ביידר גינזבורג ז"ל? ״כשאני נשאלת לעיתים מתי יהיו מספיק נשים בבית המשפט העליון ואני עונה 9, אנשים נדהמים, אבל היו 9 גברים ואף אחד לא פצה פה לגבי כך״. ובכן, גם אם נגיע למצב שבו נשים מהוות מחצית מהאנשים בשולחן קבלת ההחלטות בנושא משבר האקלים – מצבנו טוב.
שמעתם/ן פעם על אקופמיניזם?
תוך כדי שקראתי על הנושא והתבאסתי מהנתונים, מצאתי גם כמה נקודות אור. אחת מהן – תנועת האקופמיניזם. אקופמיניזם היא תנועה שקמה ב1974 ומותחת קווים וקשרים בין פמיניזם ושוויון לבין אקולוגיה. מי שטבעה את המושג הזה הייתה סופרת ופעילה חברתית צרפתיה בשם פרנסואז דובון והיא עודדה נשים לעסוק באקטיביזם סביבתי פמיניסטי ולהכיר בכך שיש קשר עמוק בין נשים לטבע.
כך למשל התחושה שנשים כמו גם הטבע – נוצלו לאורך השנים על ידי בני אדם, מתוך רצון לשליטה ושימוש במשאביהם. לפי התנועה מדובר באותה גישה מחשבתית שמביאה את האדם לנצל משאבים ולהתייחס באופן לא שוויוני – הן אל הטבע והן אל נשים. אקופמיניזם קוראת להרמוניה, הן ביחס של האדם לשכנתו והן ביחס של האדם לטבע. לתהליכים טבעיים ואורגניים יותר – התאמה של החיים המודרניים לצרכים הטבעיים של העולם והאנשים.
בהתאמה התנועה מקבילה גם את דיכוי בעלי החיים לדיכוי הנשים. מה שנקרא גם – ״דיכוי משותף״ (שמתם/ן לב כמה שזה מתכתב עם תחושת הבטן שהייתה לי?). חוקרת מרכזית של הנושא הייתה מרטי קיל שהקימה בארצות הברית את התנועה – "פמיניסטיות למען בעלי החיים". לא מפתיע אם כן ש-79% אחוזים מהטבעונים באמריקה הם נשים ובאופן כללי בעולם המערבי יש יותר נשים צמחוניות וטבעוניות מגברים.
אני מקווה שלמדתם/ן משהו חדש בין מאות המילים שמרכיבות את הטקסט הזה. מצרפת כאן גם לינק לכתבה במגזין ARE שבה חברתי היקרה, ורד גולדמן ראיינה אותי על הנושא. אשמח מאוד לשמוע את מחשבותיכם/ן. תוכלי לכתוב לי בעמוד "בוא/י נדבר" או באינסטוש.
