לפני כמה ימים קראתי מאמר על הייפר-חיבוריות למדיה, ובעיקר לרשתות החברתיות ולטלפונים הניידים. נדיר שאני קוראת מאמר והוא מרתק אותי כמעט כאילו היה ספר עלילתי. גמעתי אותו בזמן קצר ומירקרתי חלקים גדולים. הנושא הזה של התמכרות לטלפונים הניידים, התמכרות לרשתות החברתיות, החיבוריות הדיגיטלית על יתרונותיה וחסרונותיה הרבים מעסיק אותי מאוד. לפעמים אני מוצאת את עצמי נפעמת מהכוח של הרשת החברתית ולפעמים פשוט משתגעת מהכוח שיש למכשיר הקטן הזה שאני אוחזת בכף ידי לעצב ולשלוט בהתנהגות שלי.
מאחר ואני מאמינה שהדרך הטובה ביותר להבין לעומק נושא כלשהו היא ללמד אותו אחרים, החלטתי לסכם עבורכם את החלקים שהכי עניינו אותי. באופן כללי, המאמר הזה עוזר להבין בצורה קצת יותר עמוקה מה ההתמכרות לטלפון הנייד עושה לקשרים החברתיים שלנו, ויותר מזה – לקשר שלנו עם עצמנו. הוא מסביר איך הטלפון הנייד (ובתוך כך – הרשתות החברתיות ואיסוף הדאטה המאסיבי על האישיות והרגלי השימוש שלנו) משנה את תפיסת העצמי שלנו.
שנתחיל?
אז לכותב קוראים רוג'רס ברביקר, הוא פרופ' באוניברסיטת קליפורניה ונחשב לאחד החוקרים המבטיחים, החדשניים והחשובים ביותר של זמננו בנושאים כמו זהות, שייכות לאומית ודת בעידן המודרני. אה, ולמאמר עצמו קוראים "Digital hyperconnectivity and the self". כתיבה יחסית קלילה באנגלית, אם יש לכם כוח לקרוא – מומלץ.
נקודות מעניינות:
- קודם כל מה זה הייפר-חיבוריות? זה מצב שבו באופן פוטנציאלי כולם מחוברים לכולם ולמאגר אינסופי של מידע ותוכן דיגיטלי, בכל מקום ובכל זמן. התופעה הזאת שינתה את האופן שבו אנחנו מתנהלים בעולם, חושבים, מרגישים, מבינים את המציאות ומתנהגים זה לזה – עד כאן מובן מאליו נכון? אבל אז הוא טוען שהייפר-חיבוריות שינתה גם את האופן שבו אנחנו מגבשים את הזהות שלנו ותופסים את הקיום הפרטי שלנו.
- הזהות העצמית של בני אדם תמיד מושפעת מתהליכים חברתיים. תחשבו על זה רגע, החל מהרגע שהפכנו לביצית מופרת – בתוך גוף אמנו. הרי היינו – ביצית-זרע-אמא. מחוברים לבלי הפרד. ומיד כשנולדנו, לא הגענו למקום עירום מתרבות וחברה נכון? בין אם נולדנו בבית חולים או בבית, מול הרבה אנשים או מעט – עם נשימת האוויר הראשונה שלנו, שאפנו גם תרבות. המציאות החברתית שמקיפה אותנו משמשת כמו מראה שבה אנו משתקפים. ראיתם פעם חתול שמסתכל על עצמו במראה ומופתע? זה מפני שהוא מגלה לפתע שהוא – הוא. וככה גם אנחנו, מבינים את עצמנו ומגבשים "תפיסת עצמי" למול הסביבה שבה אנו משתקפים ללא הרף.
- אז מה קורה כשדמות העצמי שלנו משתקפת אלינו מהמסך הקטן בכף היד במקום מהמציאות הרחבה שמקיפה אותנו? המראה הדיגיטלית פועלת על פי חוקים. למשל: ניתן לכמת את ההשתקפות שלנו במגוון דרכים חדשות. המראה מודדת אותנו בעוקבים, לייקים, תגובות, כמות התוכן שאנחנו מעלים ומספר האינטראקציות שהתוכן הזה מקבל.
- המראה הדיגיטלית גם מווסתת את הרגשות שלנו. קחו לדוגמה סרטוני ASMR, הם עוזרים לנו להירגע ולהתפקס בתוך עולם דיגיטלי אינסופי ומבלבל. לא רק זה! עריכות וידאו מבנות את האופן שבו אנחנו אמורים להרגיש בכל רגע. סרטון עם קולות צחוק ברקע מעודד אותנו לצחוק. מוזיקה דרמטית אומרת לנו לפחד ומוזיקה עצובה מסמנת לנו שתגובה נורמטיבית תהיה להיות עצובים. ככל שהמדיה לוקחת צעד גדול יותר בחיברות אקטיבי של ההתנהגות שלנו – ככה אנחנו הופכים לצרכנים פסיביים יותר, חלשים יותר ובעלי פחות חופש בחירה.
- אבל אולי ההבדל החשוב ביותר בין המראה החברתית למראה הדיגיטלית שבה אנחנו משתקפים ובעזרתה מגבשים את זהותנו – היא איסוף הדאטה. אפליקציות שונות אוספות עלינו כמויות בלתי נתפסות של מידע על מנת לעצב את המרחב הדיגיטלי כך שיתאים בדיוק בדיוק לטעמנו. הן מכירות אותנו כל כך טוב! (למשל – מחקר מ-2018 הראה שמערכת בינה מלאכותית ידעה לצפות ב-91 אחוזים מי מהאנשים גיי ומי הטרו-סקסואל על בסיס 5 תמונות בלבד מתוך מאגר עצום). וכך יוצא מצב שההשתקפות הדיגיטלית שלנו כל כך מותאמת אישית, ובמקום להשתקף בחברה מגוונת, אנחנו שבים להשתף בבבואה (דיגיטלית) של עצמנו, רק רפוסים ונשלטים יותר מנטלית.
- עכשיו יהיו מי שיגידו – סבבה, המדיה אולי בעייתית אבל אנחנו חיים בעולם המערבי בו חירות הפרט היא ערך עליון! אם את לא רוצה – אל תכנסי לאינסטגרם, תעלי רק מה שבא לך ותעקבי רק אחרי מי שבא לך. אבל התפיסה הזאת מניחה כאילו שתי האפשרויות האלה שוות במשקלן. בפועל – החשיפה לתוכן מתבצעת על ידי האלגוריתם ולא על פי בחירה אישית. וברגע שנחשפת לתוכן היוצרים והפלטפורמה משתמשים במגוון אמצעים ויזואליים, קוליים ומניפולטיביים כדי להשאיר אותך דבוק למסך. כך שהבחירה לצאת מהאפליקציה – היא בכלל לא מול עצמך, היא מול צי של מתכנתים שעובדים באינסטגרם או טיקטוק! זה לא כוחות.
נעצור כאן, למרות שהמאמר מעמיק עוד הרבה. אם תרצו מוזמנים לשלוח לי הודעה בעמוד יצירת קשר ואשלח לכם אותו בקובץ PDF.
המלצות העמקה:
1. כתבה ישנה שפרסמתי במאקו עם 9 דרכים שבהן אנחנו יכולים בכל זאת להגמל קצת מהמכשירים השחורים הקטנים. הפתרונות האלו הם פלסטר, אבל זה יותר טוב מכלום.
2. סרטון על אסקפיזם שעוסק בעוד בעיה מרכזית שהטלפונים מככבים בה 
3. פרק נפלא ממש בפודקסט של ברנה בראון, בו היא מארחת את אסתר פרל והן מדברות על הייפר-חיבוריות.
