כולנו חיים בכלא אחד גדול? (פנאופטיקון)

הפנאופטיקון הוא מסוג המושגים שנכנסו לחיי ושינו את תפיסתי מן היסוד.

לא אגזים אם אומר שההבנה שלי את המציאות השתנתה לבלי היכר לפניו ואחריו.

זה הולך להיות קצת מסובך, אבל שווה את המאמץ.

שנתחיל?

דמיינו בית כלא אליפטי.

במרכזו מגדל שמירה ובו שוכן סוהר. סביב המגדל ניצבים תאים מבודדים, בגבם חלון גדול שמכניס אור מבחוץ, ובכל אחד מהם שוכן לבדו אסיר. האסירים מסנוורים ואינם יכולים להבחין האם הסוהר נמצא או לא נמצא בתוך מגדל השמירה האפל. לעומתם, הסוהר יכול לראות כל אחד ואחד מהם בברור ממקומו הנוח.

כלומר – האסירים יודעים שאפשר לצפות בכל תנועה שלהם, אבל הם לא יודעים מי צופה בהם ומתי.

הם לא יודעים האם בכל רגע נתון נמצא במגדל השמירה סוהר ולכן עליהם לשער שהם נצפים כל הזמן, 24/7.

בשלב זה הם מפנימים לחלוטין את יחסי הכוחות בכלא. כלומר – את היותם נטולי כוח למול המבנה.

את הרעיון לתכנון בית הכלא שנקרא "פנאופטיקון" הציע ג'רמי בנת'ם שהיה פילוסוף בריטי במאה ה-18. אבל בשנות ה-70, הפילוסוף הצרפתי (השנוי במחלוקת) מישל פוקו השתמש ב"פנאופטיקון" כמטאפורה להפעלת שליטה בחברה המודרנית.

פוקו מסביר: אם בעבר כדי לשלוט בהמונים הממשלה הייתה צריכה לתלות אנשים בכיכר העיר למען יראו ויראו, להכות ולסקול באבנים, אז היום כבר אין צורך בפומביות והברבריות הזאת. בעלי הכוח יכולים לשלוט בהמונים בדרך מתוחכמת על ידי יצירת התחושה שכל הזמן צופים בהם. בדיוק כמו שהרגישו האסירים בפנאופטיקון.

הפנאופטיקון מנתק את הקשר הפיזי בין שולטים לנשלטים. הטכניקה העיקרית של הפעלת השליטה היא התחמקות והיעלמות שמעודדת את הפרט למשטר את עצמו.

משום שאיננו רואים באופן גלוי את מי שמכווין את הפעילות שלנו, עלינו להניח שתמיד ישנו "אח גדול ועינו פקוחה" שמתצפת עלינו ומבקר אותנו (על מה חשבתם שמבוססת התוכנית "האח הגדול"?)

רק תדמיינו את הרגע הזה בו אתן עומדות עירומות מול המראה ומתבאסות על קפל שומן. אף אחד לא עומד שם, מכוון אקדח לרקתכן ומאיים שעליכן להרזות. איש לא מפעיל עליכן אלימות פיזית או מילולית. יותר מזה! אתן הרי כבר מודעות לאידאל היופי ומבינות שהוא משמש כדרך לגרום לכן להוציא כסף על דיאטות ולהרגיש רע. ולמרות זאת, אתן מתפללות שהקפל יעלם. ואם לא הקפל אז החצ'קון. ואם לא החצ'קון אז הקמט.

רק תדמיינו את הרגע שאתם מתלבטים לאיזה חוג לשלוח את הבן הקטן שלכם. אתם רוצים לאפשר לו לבחור לבד אבל בסתר לבכם גם מתחשק לכם שהוא יבחר כדורגל. אתם יודעים שזאת רק הסללה חברתית, אבל משהו פשוט לא ירגיש לכם בנוח אם הוא ירצה ללמוד בלט (או להיפך, אם אתם גרים בפרדס חנה ).

אלו כמובן הכללות גסות אבל הבנתם את הרעיון נכון?

אנחנו חיים כביכול בחברה הכי חופשית אי פעם, אבל האם אנחנו באמת חופשיים?

אם תשאלו את פוקו, התשובה היא ממש לא. אנחנו עדיין כבולים בשלשלאות, אלא שהעינוי הופך רגשי ונפשי יותר מאשר פיזי, והשולטים הם כבר לא רק מלכים וממשלות אלא גם תאגידי ענק.