אחת החוקרות והסופרות האהובות עליי היא ברנה בראון.
נחשפתי אליה לראשונה לפני לפחות עשור, דרך הרצאת הTED שלה על תחושת פְּגִיעוּת (אם לא צפיתם, זה ממש חובה).
בקצרה, היא מסבירה שאם לא נרשה לעצמנו להרגיש ולהיות פגיעים ותמיד נתכסה ב"שריון" של "הכל בסדר!", אז לא נצליח לפעול ביצירתיות, אומץ וחדשנות. הכישורים הללו תלויים ביכולת שלנו להיות פגיעים ולבטא פְּגִיעוּת.
לדגומה – אם במקום העבודה שלנו כל סימן של פְּגִיעוּת מתקבל בצחוק ומתפרש כחולשה, אז למה שנרשה לעצמנו לקחת סיכונים? להציע כיוונים חדשים ויצירתיים? איך מצפים מאיתנו להיות מוכנים להיכשל?
בכל מצב שדורש מאיתנו אומץ וסיכון – דרושה מאיתנו מידה מסוימת של פְּגִיעוּת נפשית.
ממש כמו ברמה הפיזית – ברגע שאנחנו עולים על הכביש ויוצאים לדרך, אנחנו פגיעים לתאונות דרכים. אם אנחנו רוצים להפסיק להיות פגיעים לתאונות דרכים – נאלץ להשאר בבית ולא לצאת.
אני מאמינה בתיאוריה של בראון על פגיעות בלב שלם,
אבל (ידעתם שיגיע פה אבל נכון?)
יש קו דק בין תחושת פְּגִיעוּת לבין זהות פגיעה, וכל ההקדמה הארוכה הזאת הייתה כדי לדבר על הנושא הזה.
כמו שאפשר להגיד לעצמנו "נכשלתי" ואפשר לומר "אני כישלון";
כמו שאפשר להגיד "טעיתי" ואפשר לומר "אני תמיד טועה";
ככה אפשר להודות "אני פגועה" (או לחשוף כל רגש של חוסר יציבות, קושי וכאב) מבלי לחוות את עצמי כאדם פגיע באופן אינהרנטי.
אני אתן דוגמה מתוך המחקר שלי בגואטמלה.
גרתי בכפר על גדות אגם אטיטלן בערך ארבעה חודשים, בקהילה של מהגרים (אנשים שעשו רילוקיישן מאירופה וארה"ב) שהתנסו בתהליכי "הילינג" שונים. חלקם עסקו ביוגה, אחרים במדיטציה, הרבליזם וכן הלאה…
אחד המושגים שהיו בשימוש הנפוץ ביותר, ברמה שהוא עלה כמעט בכל שיחה היה "הילד הפנימי" (The inner child). אני אסביר ואשתדל לקצר. שורשי המושג הזה נעוצים בתיאוריה של הפסיכואנליטיקאי קארל יונג. לפיו, הילד הפנימי הוא ארכיטיפ, סוג של סמל שכל אדם יכול להתחבר אליו. כך למשל הוא מסביר איך בהמון מיתולוגיות מופיע סיפור על ילד שנפגע בדרך כלשהי, הצליח להתגבר על כך והפך למנהיג (למשל זאוס שהרג את אביו או משה שהורחק ממשפחתו).
רוב האנשים שפגשתי ודיברו על הילד הפנימי כלל לא הכירו את יונג או את הקשר בינו לבין רעיון "הילד הפנימי". כך נוצר מצב שהם השתמשו במושג בכל מני דרכים שונות. חלקם חשבו או הרגישו מדי פעם כאילו הם מחוברים לילד או ילדה קטנה בתוכם שמסייע להם להרגיש יותר חמלה ולהיות סלחנים כלפי עצמם וכלפי אחרים.
וחלקם הרגישו כאילו הם בעצמם הילד. הם פירשו את רעיון "הילד הפנימי" כאילו אותו ילד פנימי קיים בתוכם 24/7 ואימצו לעצמם זהות במסגרתה הם פגיעים, חסרי אונים, חסרי שליטה וחסרי אחריות – וזה בסדר – כי בעצם למרות שהם מבוגרים הם גם עדיין ילדים.
אתם מצליחים להבין עכשיו את ההבדל בין תחושת פְּגִיעוּת לבין זהות פגיעה?
מה דעתכם על הנושא? איפה זה פוגש אתכם ואתכן בהקשר של התקופה הקשה בארץ?
אשמח מאוד אם תכתבו לי בעמוד צור קשר או תשאירו כאן תגובה.
