היי, אני מניחה שאם הגעת לעמוד הזה אז יש שתי אופציות עיקריות: או שכבר יצא לך לקרוא דברים שכתבתי ובא לך לשמוע עוד על תהליך המחקר האנתרופולוגי שלי בגואטמלה, או שאת/ה תלמיד/ת אנתרופולוגיה ויש לך מחשבות לעשות עבודת שדה בחו"ל בעצמך. כך או כך – וולקם.
נתחיל מההתחלה: מאז שהייתי קטנה היה לי חלום גדול ללמוד באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב או באנגליה. לא בטוחה מתי בדיוק החלום הזה נולד. אולי בגלל בני הדודים שלי שעשו את זה או פשוט יותר מדי קומדיות רומנטיות. השנים חלפו ואיתן התואר הראשון והתחלתי בשיא הרצינות לחפש מלגות לתואר שני בחו"ל.
חשבתי – זה הרגע. אני עומדת להגשים חלום.
העניין הוא כזה, לאורך הזוגיות ארוכת השנים של אור ושלי הבנו שיש לא מעט החלטות שאנחנו כבר לא יכולים לקבל רק על דעת עצמנו. אור הוא המשפחה שלי, ויצא ככה שבחרתי לי איש של בית. הוא אוהב שגרה ואת החברים ואת האדמה. אני אוהבת הרפתקאות ואת האוויר בפסגות מרגשות. הוא נלחץ בקלות מדברים חדשים ומתלהט כמו אש ואילו אני זורמת כמו מים, מתאימה את עצמי בגמישות לכל מיכל.
יש פשרות שאני מוכנה לעשות למען ההשכלה והקריירה שלי אבל לגור רחוק מאהוב לבי היא לא אחת מהן. לא לתקופה כל כך ארוכה. אני יכולה. זה לא שהוא מונע ממני, אבל אני פשוט לא רוצה. אני יודעת שאהיה שם אומללה בלעדיו ושום דבר לא שווה את זה.
במשך תקופה ארוכה הסתובבתי בעולם עם המחשבה הכואבת שהזוגיות מגבילה את החלומות שלי. קשה לי להסביר כמה פרדוקסלית המחשבה הזאת הרגישה. היה לי ברור שאור הוא החלום הכי גדול שלי, אבל האם זה אומר שאני צריכה לוותר לגמרי על חלומות אחרים?
אישה חכמה אמרה לי פעם שאותו חלום יכול להגיע בהרבה צורות. מה שחשוב הוא הערך או העיקרון ולאו דווקא הקליפה החיצונית. אז ישבתי וחשבתי – למה בעצם אני כל כך רוצה לטוס? היו שם שתי תשובות. הראשונה היא המשיכה ליוקרה של אותן אוניברסיטאות מפוארות והשנייה היא הכמיהה להכיר תרבויות חדשות ולחיות לתקופה במדינה אחרת. ככל שהתעמקתי בזה יותר הבנתי שהיוקרה אמנם נוצצת אבל החיים לימדו אותי שוב ושוב ושוב שיש מעט דברים ששווה לי להקריב בשביל כמה נצנצים על הקורות החיים.
ומה לגבי הרצון להכיר תרבות אחרת? הווופה. יש לא מעט דרכים לעשות את זה! כשהבנתי את זה, פתאום נגלו לעייני אינסוף הזדמנויות יצירתיות נוספות להגשים את החלום. ככה נולד הרעיון לבצע עבודת שדה לתזה בגואטמלה ולא בישראל. המנחה שלי לתזה (ד"ר קרול קדרון המדהימה) לגמרי עודדה אותי להתפרע עם הנושא וליוותה אותי בזום ובהתכתבויות לכל אורך הדרך. אור הצטרף אליי לחודש הראשון ואחר כך המשכתי בלעדיו.
איך זה עבד ברמה הפרקטית?
1. השלב הראשון היה להבין לפחות בערך מה מעניין אותי ולבחור מקום ספציפי שאליו אני רוצה לטוס ובו לעשות את עבודת השדה. בגלל שאני דוברת ספרדית ומשום שיקולים מחקריים נוספים היה לי מאוד ברור שארצה לטוס למרכז אמריקה.
2. השלב השני הוא להסתכל על המצב הפיננסי שלי ולהבין איך אני מתכוונת לממן את הנסיעה והשהות שם. בהמשך קיבלתי גם מלגת הצטיינות מהחוג אבל בתחילת התהליך לא ידעתי שזה יקרה והנחתי שאצטרך לסמוך בעיקר על חסכונות. אחת הסיבור שבחרתי לחקור בשדה שבו יהיה לי חיבור יציב לאינטרנט היא משום שהמשכתי לעבוד דרך המחשב גם במהלך עבודת השדה. לדעתי זה שיקול לגמרי רלוונטי.
3. קבעתי שתי פגישות חשובות: אחת עם המרצה שרציתי שתנחה אותי ואחת עם ראש החוג כדי שתאשר את הרעיון. אני בכנות לא זוכרת עם מי דיברתי קודם אבל שתי הפגישות היו קריטיות להמשך התהליך. התכוננתי אליהן הרבה והגעתי מוכנה עם רעיון אסוף ומסודר (יחסית!) למחקר.
4. בגדול פה החלק הבירוקרטי נגמר. הייתי צריכה לכתוב הצהרת כוונות ולאשר אותה עם המנחה ומרצה נוסף וכמה ימים אחר כך כבר היינו על המטוס.
כמובן שכל זה רלוונטי לשהות קצרה יחסית בשדה שמתאימה לעבודת תזה. מחקר גדול יותר לשם דוקטורט למשל דורש יותר הכנה מראש כמו הגשת מועמדות למלגות שונות, שהות ארוכה יותר בשדה וכו'… התהליך הזה הלך עבורי יחסית באופן חלק אבל במקרים אחרים לא בטוח שתצליחו למצוא מנחה שתתחבר לנושא המחקר עליו חשבתם, תאלצו להתפשר או לדחות את הנסיעה. אני מאחלת לכם שזה לא יקרה אבל כן חשוב לי להיות כנה. כבר ראיתי סטודנטים שמיהרו לטוס לפני שקיבלו אישור (לפחות עקרוני) מהחוג בו הם לומדים ובסופו של דבר התקשו מאוד למצוא מנחה שילווה אותם.
אני מקווה שזה קצת עוזר ועושה סדר. בשמחה אענה על שאלות נוספות בפרטי. אפשר לשלוח הודעה בעמוד יצירת קשר או באינסטגרם שלי.
