איך לקחת החלטות משותפות בזוגיות?

שלשום הזמנו את כרטיס החזרה של אור ממרכז אמריקה לישראל הקטנה. זה אומר שהוא יהיה פה איתי חודש ואז אמשיך במחקר שלי בלעדיו. ידעתי מראש שזה יקרה אבל לא דמיינתי כמה קשה זה יהיה. לקח לנו בערך שלושה ימים כדי לבחור תאריך, לפתוח את האתר, להקליק ולאשר את הזמנת הכרטיס. עם דמעות וחיבוקים ונשימות עמוקות.

בערב הוא אמר לי – ״אני נכנס לשירותים ורואה פה שתי מברשות שיניים ולרגע חושב להשאיר לך פה את שלי רק כדי שלא תרגישי לבד״
ובזמן ארוחת הצהריים – ״בעוד שבועיים תבשלי כאן פסטה רק לעצמך ואני לא אהיה…״
וגם אני פתאום בכל מעשה משותף חושבת איך אתמודד בלעדיו. איך נרדמים בלי לחבק אותו? איך ממלאים את השקית בסופר בלי להתייעץ? איך מנקים לבד את הבית? איך נושמים כשהוא רחוק?

אני משתדלת שלא ״להכין״ את עצמי יותר מדי. כשזה יגיע זה יגיע, אני אהיה בסדר, אני יודעת. אין סיבה להתחיל לדאוג מעכשיו, הרי הוא עוד כאן. חום הגוף שלו מקרין על שלי ממש עכשיו כשאנחנו יושבים ליד השולחן.

בזוגיות שלנו אנחנו לוקחים החלטות ביחד, וזה מה שהופך אותן לשלמות. 
כשעומדת לפנינו בחירה משמעותית אנחנו מדברים ומרגישים אותה שעות. מעלים את אותם החששות 40 פעמים, ואת אותן הטענות ואז אותם הלבטים ואותן ההרגעות והפשרות. אנחנו מביאים איכפתיות וסקרנות ומנסים לחשוב על רעיונות חדשים ויצירתיים עד שמגיעים להחלטה שמקובלת על שנינו; גם ברמה הרציונלית וגם ברמה הגופנית. החלטה שמרגישה נכונה ונינוחה. זה דורש סבלנות אינסופית וגם כוחות של התמדה, התפשרות ועקשנות. זה לוקח הרבה (הרבה!) יותר זמן, אבל זה גם הרבה יותר בר קיימא. 

כשמחליטים יחד זה אומר שגם במשבר הכי גדול – אין את מי להאשים. בחרנו שנינו. 
זה לא אומר שתמיד לוקחים את דרך האמצע, זה לא אומר שאין אכזבות ואי הסכמות ובכי וכעס. 
זה כן אומר ששמחים ביחד על היתרונות ומתאבלים ביחד על חלומות ורצונות שאבדו בדרך, לשנינו.

בין מיליון השיקולים, הכוחות והקולות מבחוץ יש לנו אפשרות לעצב את היומיום שלנו, לטווח הקרוב והרחוק. ככה אנחנו יוצרים את החיים שמתאימים לנו וככה שומרים על זוגיות בת קיימא. מרפים מאיך שזה אמור להיראות ובוחרים כל צעד בעצמנו. כשטועים טועים ביחד. כשקמים, קמים ביחד. אפילו כשגרים חודשים במדינות נפרדות עושים את זה ביחד.