פרופ' דניאל נייט מסקוטלנד הוביל את המושב האחרון בכנס. הוא לבש חולצה קצרה צהובה שנתחבה אל תוך מכנסי בד מחוייטים וענד שלוש שרשראות זהב וכמה טבעות. אם הייתי רואה אותו ברחוב, המילה האחרונה שהייתה עולה במוחי היא פרופסור. הוא היה צעיר ומגניב ואלו המילים שאיתן פתח את דבריו:
"אני לא אוהב את הסידור הזה שהמרצים יושבים מסביב לשולחן ומדברים והסטודנטים יושבים מסביב ומקשיבים מבלי להצטרף לשיחה. אני אשמח אם תבואו לשבת בינינו".
הוא הפנה את מבטו לצידי האולם. כמה מהסטודנטים והסטודנטיות קמו והצטרפו אל השולחן המרכזי. אני נשארתי במקום. "אני חושב שזו הפרדה מלאכותית ואני בטוח שיש לכם דברים מאוד חשובים להגיד", הוא הוסיף. המילים שלו היו רכות וטובות ובכל זאת לא הצלחתי להביא את עצמי להתרומם מהכיסא ולהצטרף לשולחן הדיונים.
חשבתי לי, נו, הוא רק אומר את זה אבל בפועל בטוח שרק המרצים ידברו, אבל התבדיתי. לאורך כל הדיון שהוא הוביל הוא דאג "להרגיש את החדר". ברגע שהוא קלט מחווה קלה בפני אחת הסטודנטיות מיד הוא שאל לדעתה. הוא לא לחץ ולא דחף. הוא פשוט "עשה מקום". בשלב מסוים, לקראת סוף הדיון גם אני, עדיין מהצד, ביקשתי לדבר. השמעתי קול מול כל הפרופסורים החשובים. זה היה אמיץ ומשמעותי ואני גאה בי, אבל יותר מזה, למדתי מדניאל איך ליצור לאנשים זירות שבהן יוכלו לבטא את האומץ שלהם.
המילה פריווילגיה עלולה לגרום לנו לנוע בחוסר נוחות ולעורר רגשות אשם, לכן אני מעדיפה את המושג האנתרופולוגי: "הון סימבולי".
הון סימבולי הוא משאב מופשט שבאמצעותו ניתן "לקנות" בשווקים שונים. לא בהכרח שווקים של מוצרים, אלא שווקים סמליים. למשל – בישראל מי ששפת האם שלה היא עברית היא בעלת הון סימבולי גבוה יותר ממי שלא. מי ש"עשה צבא" הוא בעל הון סימבולי גבוה יותר ממי שלא. מי שלומדת מדעי המחשב, רפואה או עריכת דין היא בעלת הון סימבולי גבוה. לעומת זאת בארצות הברית, השווי של השפה העברית כבר לא כל כך גבוה ואם היית בצבא זה עלול אפילו לפגוע בך.
למרות שבכל "שוק" כזה יש חוקים אחרים, ברור אילו משאבים של הון סימבולי נחשבים יותר ופחות בחברה המודרנית. אני בחורה לבנה ורזה עם הורים שאוהבים אותי, ממעמד הביניים שקנו לי רכב ותמיד ישמחו לעזור לי. אני דוברת שלוש שפות ויש לי זוגיות הטרוסקסואלית יציבה. המאפיינים האלו הם חלק מההון הסימבולי שלי. אני יודעת שיש לי פריבילגיה.
עכשיו השאלה היא מה אני עושה איתה? וזו שאלה שבכנות אני שואלת את עצמי ללא הרף ולא תמיד יש לי תשובות טובות. מצד אחד אפשר לצאת מגדרנו, לפעול למען שוויון, להתנדב, לתרום או מהצד השני – לנסות להצדיק למה אנחנו לא עושות שום דבר כזה (הרי אני גם לא פריבילגית. אני אישה, אני לא גרה במרכז, ההורים שלי לא עשירים, הרבה אנשים במשפחה שלי חלו בסרטן, אני סובלת מבעיות עור וכן הלאה וכן הלאה…).
אני חושבת שהדוגמא של דניאל מציעה לנו גישה קצת אחרת ובריאה יותר להתנהלות עם ההון שלנו: להכיר בו, ללמוד על מצבם של "אחרים" ולאתגר את יחסי הכוחות באופן עקבי ויומיומי. להחליף את מקומות הישיבה, לשאול שאלות, להעריך סוגים שונים של חכמה (לא רק אקדמית), להיות סקרנים, לא לצפות ממישהו בעמדה חלשה יותר שילמד אותנו איך לעזור לו, פשוט לראות אותו. לפקוח עיניים. לחפש את הפערים ולהניח עליהם סימן שאלה מבלי "לעשות מזה עניין". וגם – לא לפחד לטעות בדרך.
המלצות להעמקה:
1. סרט מעולה על פריבילגיה בנטפליקס – "צ'לסי הנדלר סובלת מיחס מועדף".
2. הספר "כלכלה בגרוש" של ברברה ארנרייך הוא חובת קריאה על הנושא. היא החליטה להתנסות בחיים של בעלי הכנסות נמוכות, עבדה כמלצרית, קופאית ומנקה וכתבה על כמה בלתי אפשרי לצאת מהמעגלים האלו.
3. באותו נושא – גם הספר "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" של ג'ורג' אורוול הוא קריאת חובה. אחריה לא תוכלו להסתכל על חסרי בית באותה הצורה לעולם.
4. שיר מעולה על social self defence מהתוכנית big mouth.
5. אחת המטרות שלי היא להנגיש את הרעיונות של "חיים מקיימים" לכל אוכלוסיה באשר היא. אפשר להזמין הרצאה לארגון, עמותה או מוסד חינוכי ממש כאן או לכתוב לי במייל חזרה 🙂
