השבוע קפץ לי באינסטגרם הסרטון הזה של שני יועצים עסקיים מוכרים ומצליחים.
הראשונה פותחת במילים: "בואו נדבר על נטוורקינג. מה בעיניכם חשוב יותר, הקשר עם החברה הכי טובה שתמיד תהיה שם בשבילך ותעשה הכל, או הקשר עם חברה מהיסודי שלא דיברת איתה איזה 20 שנה?"
אם מפרידים לרגע את השאלה הזאת מהקונקסט של נטוורקינג, אני רוצה להאמין שהתשובה של כולנו תהיה – הקשר עם החברה הכי טובה, אבל במקרה של קשרי עבודה ועזרה בקריירה התשובה של היועצים היא הפוכה. היועץ השני מסביר: "הקשרים החזקים שלנו הם לא אלו שעוזרים לנו בחיים. מי שעוזר לנו ב-82% מהמקרים זה קשרים חלשים… קשרים רדומים".
הנתונים האלו לא מפתיעים אותי. בין האנשים שסייעו לי הכי הרבה ברמה המקצועית נמצאים לקוחות עבר שהמליצו על השירותים שלי, חברה טובה של אחותי ומנהלי קבוצות פייסבוק שפגשתי במציאות אולי פעמיים.
למרות זאת, אני חייבת להודות שצפיתי בסרטון והבטן שלי פשוט התהפכה.
איך אפשר אפילו להניח על אותן מאזניים את הקשר עם החברה הכי טובה שלי לעומת "קשר רדום"? לא משנה באיזה קונטקסט זה קורה, לא יכול להיות שהתשובה תהיה כל כך הפוכה לאינטואיציה הפנימית שלי.
ואז לקחתי כמה נשימות וחייכתי בהקלה.
האמת היא שהיועצים העסקיים צודקים. לפעמים הקשרים הרדומים הם אלו שעוזרים לנו הכי הרבה בקריירה. זה אומר עבורי, כמי שמפנה 99% מהאנרגיה והזמן הפנוי שלה לקשרים עמוקים ומשמעותיים שכנראה יהיו הזדמנויות ממש ממש מגניבות ושוות שאני אפספס.
בעצם עזבו את ה"כנראה". בטוח שזה יקרה. באססה, אבל זה בטוח.
שוב ושוב אני מגלה כמה האמרה הישנה נכונה: "אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה".
אני לא מצליחה לתרגל האטה וגם להעלות סטוריז לאינסטגרם כל יום. אני לא יכולה לייעץ לכל מי שמבקש שיחת טלפון בחינם וגם לשמור על עסק מתפקד,
ואני לא יכולה להאמין שקשרים עמוקים הם הבסיס לחיים מקיימים וטובים וגם לנסות לשמור על אש קטנה טריליון קשרים רדומים.
אני חייבת לבחור.
הסרטון הזה היה עבורי כמו מראה ששיקפה במה אני בוחרת.
נזכרתי שלכל בחירה יש גם מחיר וחשוב שאבחן מול עצמי האם אני מוכנה לשלם אותו.
נזכרתי שכל "כן" הוא בעצם "לא" למשהו אחר,
וכל "לא" הוא למעשה כן גדול וחזק – לדרך שבה החלטתי לצעוד.
