לפני כמה שבועות קמתי במצב רוח מצוין ונסעתי לסידורים. שמעתי שיר ישן של שלמה ארצי. אני כמעט אף פעם לא שומעת אותו, הוא לא הסגנון שלי, אבל באותו בוקר שיר שלו נתקע לי בראש והרשתי לו להתנגן. "אני תפקידי לנגב לך את הדמעות", הוא שר ואני זמזמתי יחד איתו. הרמזור התחלף לירוק ומלפני טרקטור עם גלגלי ענק נסע כמעט בהילוך איטי. שני הנתיבים הצטלבו לאחד אבל לבחור שנסע מאחורי זה לא הפריע כדי לנסות להשתחל. נפלא. עכשיו שנינו תקועים מאחורי הטרקטור.
כשלבסוף נפתחה התנועה בנתיב השמאלי הבחור ניסה לעקוף מימין וצפרררררר, כזאת צפירה שכאבו לי האזניים. אז כמובן שצפרתי לו בחזרה ואפילו הדהדתי צעקה – "אידיוט!", ורק אני שמעתי אותה. היא מילאה את החלל, כאילו התנגשה בשמשה האחורית של הקיה פיקנטו הקטנה שלי, חזרה לכיווני ולא הצליחה להמלט. המשכתי לנסוע עוד כמה מטרים עם פרצוף מכווץ כמו אגרוף קפוץ. שלמה ארצי כבר שר שיר אחר ורק אני נשארתי כועסת על כלום ושום דבר.
ואז בבת אחת – התחלתי להתגלגל מצחוק. צחקתי עד שחלל המכונית כולו התמלא אך ורק בשעשוע והצעקה התמוססה לאוויר.
ניסיתי להבין מה קרה שם במשך כמה ימים עד שנתקלתי בציטוט ישן של הדלאי לאמה. הוא נשאל איך זה שהוא לא כועס על הצבא הסיני שנלחם בעמו ובתגובה ענה: "הם לקחו לנו הכל, האם אתן להם לקחת גם את דעתי?".
בימים האחרונים נדמה לי כאילו דעתי כמעט ונגנבת. כל פוסט בפייסבוק, כל ידיעה חדשותית וכל שיחה בין חברים מעוותת אותה ומושכת לכיוון אחר. זה משהו שנוטה לקרות לי בתקופות מתוחות פוליטית ולפעמים גם סתם בדיונים שמתלהטים מהר מדי ומערערים את הקצב הפנימי שלי. זו לא רק תחושה של חוסר שליטה ובלבול אלא גם של רכושנות; איך אשמור על דעתי שלי בין כל הטסים בכבישים?
חשבתי על זה הרבה ואני לא רוצה לסכם כאן במסקנה אחת ברורה. התודעה שלנו גמישה ומסתורית מאין כמוהה ונראה לי ראוי להתייחס אליה בהתאם. האם היא בכלל ניתנת לגניבה? האם היא בכלל שלנו? אולי זאת פשוט הזמנה לעצור רגע, להתבונן בה.
