הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לעיר היה לקנות סכין גילוח. כאנתרופולוגית בשדה מצופה ממני לנהוג עד כמה שאפשר כמו הנחקרים שאני מראיינת. להיות מראה שלהם למשך תקופה כדי לחוות בגופי את מה שהם לא יכולים לספר לי במילים על חייהם. זו הסיבה שהנחתי לשיער הגוף שלי לצמוח פרא אחרי אולי 16 שנים של מריטות וגילוחים.
נכנסתי למקלחת והסרתי אותן שיערה שיערה. הן נכנעו כמו חמאה תחת הסכין החדשה והותירו את גופי חלק. גילחתי את בתי השחי ואחר כך את השדיים, הבטן התחתונה, הפות ולבסוף את הרגליים. השערות השחורות שלי נשטפו עם הסבון הלבן אל הביוב ואני הרגשתי נקיה.
עמדתי על סף המקלחת עירומה ובבת אחת התכווצו ונרפו כל השרירים בפני ונפתח לו ברז של דמעות. תחילה מעטות ואיטיות, טיפות קטנות שנזלו על הלחיים, ואחר כך בזרם עצום עד הצוואר. בכיתי כשהברשתי את השיער ומרחתי אותו בקרם ריחני. בכיתי כשהנחתי על גופי את המגבת הרכה שחיכתה לי בארון. בכיתי כשבחרתי את הגופיה והמכנס היפים ביותר שהיו ברשותי ולבשתי בעדינות מקדשת. טיפסתי על המיטה כדי להביט בבבאותי במראה הגבוהה וחיבקתי אותי.
במשך היומיים הבאים הייתי לבד לגמרי ולמעט מוכרים ואנשי שירות לא יצרתי אינטראקציה כמעט עם אף אחד. הייתי עם עצמי. הזנתי אותי באוכל טוב והתענגתי לאט על כל ביס. התגלגלתי מצד לצד על המיטה הענקית בדירת ה-Airbnb שהזמנתי. הכנתי פופקורן במיקרוגל (כמעט שכחתי איך מפעילים אותו) וצפיתי בסרט לבד. לקחתי את היומן לבתי קפה בוהמיינים, כתבתי ואכלתי מאפים מתוקים.
זה היה תהליך הפרידה שלי.
נפרדתי מאנשים, מהאגם, ממסורות המאיה, מהיומיום בחווה וגם משיער הגוף שסימל בעייני את כל אלו. במשך כמעט שלושה חודשים הייתי כל כולי החוצה. המטרה שלי הייתה רק ללמוד, להקשיב, להתמזג, לחוש, לקלוט ולהיות השדה. עכשיו הרשתי לעצמי להיות רק רותם. ממוקדת כל כולי בי ואסירת תודה על הזכות לעשות זאת.
אני כותבת ומרצה על חיים שבהם אנחנו יותר מחוברים לסביבה, ליצורים סביבנו ולטבע, אבל למדתי כמה חשוב גם להיות נפרדים לפעמים. לא הייתי רוצה לוותר על היכולת לעשות פאוז ולהתנתק.
היכולת להתרכז רק בעצמי, לתת לי אהבה ולהיות גאה בהישגי היא משמעותית וחשובה! המטרה של חיים מחוברים יותר לטבע היא לא למחוק כליל את הזהות האישית שלנו. המטרה היא להשיב את האיזון בין הפנים לחוץ; בין האני לאנחנו.
בסופו של דבר זה היה אחד השיעורים החשובים ביותר שלמדתי במסע.
