אחת השאלות המרכזיות באנתרופולוגיה היא איפה עובר הקו בין טבע לתרבות? זוהי שאלת גג שמכילה בתוכה שאלות רבות אחרות: מה נחשב בעינינו לטבעי ומה מלאכותי ומדוע? מהו טבע האדם? מה הופך אדם למי שהוא? האם זה הגוף שלו, הגנים, הגיל, האופן שבו הוריו גידלו אותו? אולי חוויות החיים, המבנים החברתיים שמקיפים אותו, הסוכנות האישית שלו, הרצונות, המשאלות והחלומות? גישות מסוימות טוענות שכל מה שנמצא על פני כדור הארץ הוא למעשה טבעי. אפילו המחשב שעליו אני כותבת עכשיו עשוי בסופו של דבר מחומרים שהבסיס שלהם נמצא בטבע. גישות אחרות יטענו שדברים הם טבעיים רק כאשר יד התעשייה המודרנית לא נגעה בהם. לפני שנצלול לתוך תיאוריות אנתרופולוגיות לגבי טבע ותרבות יש שתי נקודות שראוי בעיני להדגיש.
הראשונה היא שלא כל מה שטבעי הוא בהכרח טוב יותר. דווקא משום שקשה לנו כל כך להגדיר מהו בדיוק דבר מה טבעי, יהיה יהיר מצדנו להניח שטכנולוגיה או בחירה מסוימת היא גרועה רק משום שאינה טבעית. כך למשל יש אנשים שיטענו כי יחסי מין חד מיניים הם רעים במהותם משום ש"אינם טבעיים" (על פי איזה פרמטר?). יש אנשים שיטענו כי הטלפון הנייד הוא רע במהותו כי איננו טבעי. יש גם מי שיימנעו מניתוחים מצילי חיים משום שזה נוגד את הטבע בעיניהם. העמדה שלי היא שאלו טיעונים חלשים. השאלה "מהו טבעי" היא שאלה כה עמוקה ומהותית ואילו אלו טיעונים שטוחים ועקרים. בהקשר הזה מעניין להרהר למה בעצם כל כך חשוב לנו להבין מהו טבע האדם? שנים על גבי שנים שאנו פונים לחברות פרה מודרניות, חוקרים ציידים לקטים, חופרים בחולות ומסירים אבק מגולגלות ישנות רק כדי לנסות לאסוף פירורי מידע על מקור חיינו ומשמעותם. האם אנו עושים זאת משום סקרנות גרידא? מה אנחנו מצפים לקבל מהתשובות שנמצא? בכל אופן, כשניגשים לשאלות כאלו מוטב להניח בצד תפיסות רומנטיות המניחות שטבעי וקדום הם בהכרח חיוביים יותר (מוטב להניח בצד גם את התפיסה שעדיפה התרבות המודרנית).
הנקודה השניה היא שאנו נוטים להשתמש במילה "טבע" בשתי דרכים. ראשית, רבים מאיתנו מתייחסים לטבע פשוט כאל שטח לא עירוני או אל שטח שנמצא מחוץ לבית. כל שטח שאינו מאוכלס על ידי בני אדם יכול להיות טבע בעינינו. על אותו משקל – מיץ תפוזים טבעי הוא כזה שלא נוספו אליו חומרים תעשייתיים על ידי בני אדם. כלומר, מה שהופך דבר מה ללא טבעי הוא מידת ההתעסקות של בני האדם איתו. באוכל אפשר לראות את זה ממש בבירור. לחם אחד יכול להיתפס אצלנו כמוצר טבעי אם הוא נאפה באפייה ביתית ובלי חומרים משמרים. לחם אחר שהוספו לו חומרים הנחשבים תעשייתיים יותר כבר לא יתפס כטבעי. השימוש הרווח במילה "טבע" מתאר בעיקר את התפיסה האישית שלנו ולאו דווקא מעיד משהו עמוק על תכונות הדבר אותו אנו מתארים.
שימוש נוסף שאנו עושים במילה טבע הוא כדי לתאר את גרעין האנושיות. אותם יסודות אשר כביכול משותפים לכל בני האדם. בהם נכללים אינסטינקטים, צרכים ונטיות קדמוניות שונות. זהו מה שנהוג לכנות "טבע האדם". אם להשתמש באותו העיקרון לפיו אנחנו מגדירים דברים טבעיים אחרים, אז טבע האדם הוא מי שנחשף הכי פחות זמן לסביבה אנושית. אני עוצרת רגע וחוזרת על זה שוב כי בעייני זה די מדהים: אם מה שטבעי בעיינינו הוא מה שידי אדם לא התעסקו ושינו אותו, אז כביכול טבע האדם מתגלה כאשר הוא נפרד מבני אדם אחרים.
אם גם אתם העקמתם פרצוף מול המחשבה הזאת, זה מובן לגמרי. הרי טבע האדם הוא גם להיות חברתי! היחסים שיש לנו עם אנשים סביבנו הם הבסיס לחיינו. אינסוף מחקרים הוכיחו את תאוריית ההתקשרות לפיה תינוקות זקוקים לחום ואהבה כדי להתפתח ממש כמו שהם זקוקים למים ואוכל. היעדר של אלו עלול להוביל להתעכבות התפתחותית, שכלית, שפתית ורגשית ולהפרעות פסיכיאטריות בבגרות. אפשר לקרוא עוד על הנושא כאן. במילים אחרות, הניסיון שלנו להבין מהו טבע האדם עומד מול מכשול. מצד אחד אנו מניחים שכדי להבין את טבע האדם אנחנו צריכים לבודד אותו משאר בני האדם שלא "יזהמו" אותו עם התרבות שלהם. מצד שני אנחנו מבינים שטבע האדם זקוק לאנשים סביבו כדי להתפתח.
הרבה זמן השאלה הזאת העסיקה אותי עד שנתקלתי בהצעה מעניינת של ד"ר לירון שני, אנתרופולוג סביבתי ומרצה באוניברסיטה העברית. שני מצייר ציר, בצד אחד שלו נמצאת האמונה כי טבע ותרבות הם מופרדים לגמרי ושייכים לשתי קטגוריות שונות. בצד השני שלו נמצאת האמונה כי טבע ותרבות שלובים זה בזה. שני אף משתמש במילה "נזילות" כדי לתאר את הזליגה המתמדת של הטבע והתרבות אחד אל תוך השני. הרעיון שטבע ותרבות הן קטגוריות נפרדות לגמרי נעוץ באופן עמוק בתרבות המערבית. ככל הנראה כל מי שקורא את המילים הללו עכשיו התחנך על הרעיון הזה כאמת מוחלטת. כחלק מחוקי היקום (הקוסמולוגיה שלנו). אנשי התרבות המודרנית משתמשים בלי סוף ביכולת להפריד ולחלק דברים לקטגוריות. אנחנו מעדיפים שחור ולבן על פני אפורים למיניהם. כל מה שבאמצע מרתיע ומבלבל אותנו (אם הנושא הזה מעניין אתכם, אני ממליצה לקרוא את ספרה הקלאסי של האנתרופולוגית מרי דגלס – טוהר וסכנה). אנחנו חיים בחברה שלא רק מפרידה את עצמה מהטבע אלא ממש מקדשת זאת. המטרה שלנו היא לנצח את כל חוקיו. ככה אנחנו ממגרים מגפות, מאריכים את חיינו, שומרים על קשר מרחוק, טסים ויוצרים בינה מלאכותית.
לעומת זאת, חברות פרה-מודרניות כמו קבוצות מסוימות של ציידים לקטים נמצאות בצד השני של הציר. עבורם אם יש הפרדה בין טבע לתרבות היא מטושטשת ושולית. הם רואים עצמם כחלק מהטבע. כך למשל קבוצת ציידים לקטים בשם "ניאקה" בדרום הודו נהגו לתאר את עצמם כ"ילדים של היער" ואת היער כהורה רחום שנותן ודואג ללא תנאי (עוד על הניאקה אפשר לקרוא כאן). האנתרופולוג בריאן מוריס מציע הסבר מסוים לשוני העמוק כל כך בין התפיסות. לפיו, עצם הפעולה של חקלאות, לא כל שכן חקלאות תעשייתית יוצרת אצל בני האדם באופן מיידי תחושה של עליונות כלפי הטבע. הוא מכנה זאת – "תפיסת השליטה". אם בעבר שטחים פראיים היו מלאים צמחים מכל מני סוגים שגדלים, נרקבים ומשתנים לבדם, כעת מעל 50 אחוז מהקרקעות בכדור הארץ הוסבו לצרכי חקלאות. בשטחים הללו בני האדם הם אלו שבוחרים איפה יגדל מה. אנחנו מחליטים: "כאן נגדל רק חסות", "כאן נגדל רק עגבניות שרי", "כאן נקרות את כל היער כי הוא לא מתאים לצרכים שלנו". ברגע שאנחנו שולטים בטבע – אנחנו מקבלים את הרושם שאנו נמצאים 1. בקטגוריה נפרדת ממנו, ו2. מעליו. אפשר ממש לדמיין פירמידה של היררכיות. בתחתית נמצאים הצמחים, קצת מעליהם נמצאים בעלי החיים למאכל, מעליהם בעלי החיים שעוזרים לאדם כמו כלבי שמירה או חתולי מחמד ולבסוף, בראש הפירמידה, בקטגוריה נפרדת לחלוטין: האנושות.
אני מזמינה אתכם לעצור עכשיו לרגע את הקריאה ולחזור אל הציר של ד"ר לירון שני. איפה הייתם ממקמים את עצמכם בכנות? האם אתם מאמינים שיש הפרדה מוחלטת בין טבע לתרבות ובין טבעי למלאכותי? אולי אתם נמצאים יותר לכיוון האמונה שיש זליגות בין טבע לתרבות? באופן אישי אני חושבת שיש יתרונות רבים בשני צידי הציר. ההפרדה המוחלטת בין טבע לתרבות אפשרה לנו להגיע לקדמה מדהימה. לייצר דברים שעולים על כל דמיון. להציל מליוני בני אדם ולשפר את איכות החיים שלנו במובנים רבים. לעומת זאת, במובנים אחרים איבדנו הרבה איכות חיים בדיוק בגלל אותה ההפרדה. רבים מאיתנו עלולים לחוש אבודים, תלושים, חסרי שורשים ומנותקים עקב כך. אם אנחנו תופסים את עצמנו כמי ששייכים אך ורק לצד של התרבות, מהו מקומו של הטבע בחיינו? וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר בהזדמנות זו גם את נזקי האדם על הטבע. זוכה פרס נובל פול קרוצן כינה את העידן שבו אנו חיים – "אנתרופוסין". כלומר, העידן שבו האדם שיעבד את הטבע והשפיע עליו עד כדי פגיעה אנושה. האם אפשר להגיע לאיזון בין שני צדי הציר?
רגע לפני שאסיים את המאמר הזה אחזור שוב לשאלה שאיתה פתחנו: מהו טבע האדם? לשאלה הזאת נכתבו אינסוף תשובות פילוסופיות. המפורסמות ביותר ביניהן מזוהות עם ז'ן ז'ק רוסו ותומס הובס. ההבדל העיקרי בין כתיבה פילוסופית למחקר אנתרופולוגי הוא העיגון בשדה. אנתרופולוגים יוצאים לחפש את התשובות שלהם בשטח. בעזרת תצפיות, ראיונות וחיים בתוך החברה שאותה הם חוקרים, הם מבקשים לשרטט קו מתאר דק סביב תופעה מסוימת. לגבש תשובה שתמיד תהיה חלקית, רב משמעית ומורכבת לשאלות היקום. במובן זה, אולי התשובה האנתרופולוגית ההגיונית ביותר תהיה שיכולים להיות סוגים רבים של טבע ולמעשה, כל מה שקיים הוא טבע העולם. ובכן, זוהי לפחות התשובה האישית שלי בינתיים. השאלה המעניינת יותר לדעתי היא למה חשוב לנו כל כך לדעת מהו אותו הטבע? ואולי אם אנו מבינים שהטבע שלנו תפור באלפי תפרים קטנטנים לתרבות, חשוב יותר להשקיע בה. לוודא שהיא מתמזגת איתו בשלווה. שלא תקרע בקלות.
יש לי עוד המון מה ללמוד על הנושא הזה בפרט ועל אנתרופולוגיה סביבתית בכלל, אבל אני מקווה שהצלחתי לתת לכם/ן טעימה מתוך העולם המופלא והמרתק הזה. כרגיל, אם מצאתן טעות כלשהי, אתקן בשמחה. מוזמנות לכתוב לי גם את דעתכן כאן בתגובות, בעמוד – בואי נדבר, וגם בערוץ היוטיוב שלי, בקהילת הפייסבוק – חיים מקיימים ובאינסטגרם וגם להרשם לניוזלטר הכי מקיים שיש!
לחיים מקיימים,
רותם.
