"כשתסיימי לכתוב את המחקר הזה תחזרי לאוניברסיטה, תקבלי תעודה ותתלי אותה במשרד שלך נכון?"
"כנראה".
"וחתיכת הנייר הזאת תסמל את זה שאת אנתרופולוגית"
"כן".
"זו השיטה במערב.
אבל בשבילנו, כפריים ילידים בני המאיה, כשאנחנו מבקרים בבית של מישהו הדבר הראשון שנעשה זה להתבונן על הגינה שלו.
האם יש לו רק תירס? שעועית? צ'יה? צ'ילי? עגבניות? עצי פרי?
יש לו עשבים שונים למאכל ומרפא? תפוחי אדמה? תרנגולים? כבשים?
כמה מגוון היבול שלו?
לפי זה סבא שלי יוכל להגיד אם האיש הזה הוא בעל חכמה.
איש שיודע לקרוא את האדמה ולהרגיש את הטבע.
האדמה היא המנהלת שלנו.
האדמה מורה לנו איך לעבוד אותה,
האדמה מראה לנו איך היא מרגישה.
סבא שלי היה אומר:
כמות המגוון שיש לאדם בגינה או בחווה שלו
זוהי כמות החכמה והידע שהוא צבר לאורך חייו
חכמה שלא כתובה בדיו על נייר
כשהיו להם שאלות
הם הסתכלו על האדמה, על השמיים
שם נמצאו כל התשובות".
הציטוטים היפיפיים האלה הן מילותיו המדויקות של חוסה דביק, אחד החקלאים שהתמזל מזלי לראיין למחקר.
שאלתי אותו אם הוא רוצה להשאר אנונימי או שאוכל להשתמש בשמו האמיתי.
הוא הסתכל עליי דרך משקפיו הגדולים במבט חומל והסביר לי כאילו דיבר אל מישהי שנולדה על כוכב אחר משלו:
"עם האנונימיות מתה התרבות שלנו. אני בן מאיה-צוטוחיל, אחד מילדיו של התירס,
אבות אבותינו לא רצו שנכתוב שום דבר בדיו
וזו הסיבה שהרבה מהידע שהם צברו פשוט נעלם
אז לא, אני לא רוצה להשאר אנונימי".
אני קוראת את המילים שלו שתרגמתי בעדינות מספרדית וחושבת: תודה על הזכות הנדירה והאדירה להיות הד של קולו בעולם.
במכתב הזה אני מתחייבת,
עבורי אנתרופולוגיה לעולם לא תהיה רק תעודה על הקיר
זו תהיה הדרך שלי להגביר את הווליום למילים משנות עולם
ממש כמו של דביק.
