בשבועיים האחרונים תפסתי את עצמי בכמה סיטואציות שונות שואלת אם "כדאי לי?".
פעם אחת הייתה כשהתלבטתי אם לקפוץ מהמזח אל האגם, בפעם אחרת תהיתי אם זה זמן טוב להתקלח ובפעם השלישית התייעצתי אם להתיישב מתחת למפל מים ענק באמצע הג'ונגל.
שלוש פעמים, מול שלושה מקורות מים. הם זורמים בעוצמה ואני עומדת בלי נוע. פשוט לא בטוחה מה אני רוצה לעשות. פונה לחברות סביבי כאילו יש להן איזה דרך פלאית לגלות מה בדיוק מתחשק לי ומה יהיו ההשלכות של כל בחירה. אני עליסה מול שלוש דלתות נעולות. באיזה מהן אבחר?
***
נזכרתי באחת הפגישות הראשונות שהיו לי עם מאמנת תודעתית. היא נתנה לי שיעורי בית לשאול את עצמי כמה שיותר פעמים במהלך היום – "מה בא לי?". היא אמרה לי שזה ממש כמו שריר; ככל שמאמנים אותו יותר כך הוא מתחזק. במהלך הפגישה זה היה נשמע לי מוזר, הרי מן הסתם אני כל הזמן עושה מה שאני רוצה. אף אחד לא שולט בי. היא חייכה וביקשה שאעשה את זה בכל זאת.
"תשאלי את עצמך מה את רוצה ואם את יכולה אז גם תגידי את זה בקול רם"
"בקול רם?"
"כן, את תופתעי לגלות כמה זה חזק. אנשים כל כך לא רגילים לשמוע מישהי אומרת בבירור מה היא רוצה. זה משאיר אותם עם פה פעור, תאמיני לי"
מהר מאוד גיליתי כמה היא צדקה. שמתי לב למשל שכשדודה שלי מציעה לי לאכול, במקום להגיד "תודה, אני לא רוצה לאכול את זה", אני אגיד – "אקח לי עוד מעט". כשחברה מתקשרת ולא מתחשק לי לדבר אני אעדיף לסנן את השיחה או לענות בחוסר חשק מאשר לומר "אני לא רוצה לדבר עכשיו בטלפון, בואי נקבע למחר". אפילו כשאני זקוקה למרחב קשה לי להגיד לבן הזוג שלי במילים פשוטות – אני רוצה להיות לבד בבקשה. חשבתי שאני עושה מה שאני רוצה כ-ל הזמן. מסתבר שזה רחוק מלהיות המקרה. מאותו רגע הפכתי את שיעורי הבית לדרך חיים. בדקתי שוב ושוב מה אני רוצה והפחתתי למינימום את הדברים שאני עושה בניגוד לרצוני. גיליתי איזה מקורות אדירים של אינטואיציה וידיעה קיימים בי. הסרתי מעליהם שכבות של אבק. נזכרתי שבעצם תמיד אני יודעת בדיוק מה אני רוצה.
***
אור הסביר לי פעם שלא משנה כמה חזקה אני, ברגע שאנסה להתעמל בסגנון אחר של ספורט או אשלב תרגילים חדשים באימון – זה יהיה קשה. השרירים שלנו מתרגלים מהר. הם יודעים לחזור שוב ושוב על מה שלימדנו אותם, קשה להם עם שינויים. ככה גם עם שריר הרצון. הגעתי לגואטמלה לפני בערך שבועיים. סביבה חדשה, חדר חדש, אנשים חדשים, תרבות אחרת לגמרי. אפילו שהשקעתי ימים ארוכים באימון – פתאום נאבד לי ה"כן הפנימי". פתאום במקום לשאול את עצמי מה אני רוצה לעשות, הפניתי את השאלה החוצה. הרגשתי מבולבלת ותלושה. הרגשתי צורך להתאים את עצמי.
למזלי שריר הרצון אולי קצת כאב אבל לא התרופף לגמרי. ברגע שקלטתי מה קורה הבנתי שזו בסך הכל הזדמנות להתחזק עוד יותר. הסתכלתי על המים הזורמים. אליהם תמיד אהיה שייכת. בידיים פרוסות ולב פתוח נרטבתי עד לשד עצמותיי. אמרתי לא למה שאני לא,
אמרתי כן לעצמי.
